רע"פ 1346/99 שרגא צור נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט המחוזי תאר את העובדות והמחלוקת בבית משפט לתעבורה כדלקמן:

"המערער הואשם בבית משפט קמא בעבירה שתאורה העובדתי הוא זה: 'נהגת ברכב הנ"ל ולא צייתת לתמרור ב44- המוצב במקום בכך שלא נסעת ישר לפי הוראת התמרור בניגוד לתקנה -022א לתקנות התעבורה'.

המערער, מפי בא כוחו עורך דין ניר, השיב להקראת האישום כך: 'מודה בעובדות כתב האישום ... כד י להסיר ספק אני מבהיר כי ההודעה היא בעובדות כמשמעותן בלשון בני אדם שאינם יודעי חוק'.

לנוכח ההודעה האמורה לא נשמעו ראיות לפני בית משפט קמא, ובסיכומי הטענות טען עורך דין ניר כי אין מקום להרשיע את שולחו לפי שהתביעה לא הוכיחה את העובדות שבכתב האישום. היינו, את אותן עובדות שבני אדם מן הישוב שאינם משפטנים או יודעי חוק אינם יכולים להבין אותם (כגון: מהו 'תמרור'; מה פשר הביטוי 'ב44-').

בית משפט קמא לא קיבל את הטענה והרשיע את המערער לנוכח הודאתו בעובדות. על כך נסב הערעור".

2.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. פסק דינו על נימוקיו מקובלים עלי, ודי בכך כדי שהבקשה לרשות ערעור תדחה. עם זאת, מתבקשת הערה באזניו של סנגורו של המבקש, עורך דין ניר.

3.נוסח העובדות אשר יוחסו למבקש, כמצוטט לעיל, הינו ברור. לסנגורו של המבקש היו ברורות הן העובדות והן האישום המיוחס למבקש על יסוד עובדות אלה. לפיכך, כדי להבהיר לבית המשפט אם המבקש מודה בכל העובדות, או שהוא חולק על חלקן, היה על סנגורו לציין במפורש מהן העובדות השנויות במחלוקת על מנת שהמאשימה תדע מה עליה להוכיח בפני בית המשפט, כדי שאשמת המבקש תוכח.

תחת לעשות כן, בחר סנגורו של המבקש בדרך מתחכמת. הוא הודה בכל העובדות אשר באישום, תוך הוספת הסתייגות: "כמשמעותן בלשון בני אדם שאינם יודעים חוק". הסנגור לא פרט ולא פרש מה פשר ה"חידה" של הסתייגות זו. הוא לא פרט זאת, גם כשנתבקש לכך מפורשות על ידי בית המשפט. עד שלב הסיכומים ביקש להשאיר הן את התובע והן את בית המשפט ב"ערפל קרב", כשהוא שומר את הפתעתו לסיכומיו. ומה ההפתעה? ההפתעה היא, שכשהודה הסנגור בשם המבקש בכל העובדות, הוא לא הודה בעובדות בעלות "גוון חוקי", כמו, למשל, משמעותו של "תמרור ב44-".

אין ספק, שהסנגור יודע את הפירוש לכך. על פי עובדות כתב האישום האחרות, ברורה משמעותו של תמרור זה. יש גם להניח, שהסנגור המלומד הבהיר למבקש, כשנטל על עצמו את ההגנה עליו, את משמעות האישום המיוחס לו, אם זה לא ידע על כך עוד קודם לכן.

מה, אם כן, ההצדקה לנוסח ההודעה בעובדות תוך הסתייגות בו בחר הסנגור? הסנגור המלומד מצדיק זאת, ובעיקר את הסייג שבסיפת ההודאה, בזכותו של כל נאשם, "בריבונות" שיש לו, לומר את דברו בכל שפה בה יבחר, ובלשון ובנוסח אשר יחפוץ בהם. כפי שמדגיש הסנגור, אין לפגוע בזכות זו של המבקש.

אלא, שהבעיה האמיתית בענייננו איננה השפה בה מבקש נאשם להתייחס לאישום המיוחס לו. לא בשפתו של המבקש עסקינן, אלא בשפתו ובהתנהגותו של סנגורו המופיע בפני בית המשפט. שפתו של מי אשר נדרש גם, וזאת כדאי להזכיר לסנגור המלומד, לסייע לבית המשפט לעשות צדק (מבלי, כמובן, לפגוע בעניינו של שולחו). איני בטוח שבנסיבות ענייננו עמד הסנגור במבחן זה.

הבקשה לרשות ערעור נדחית.