רע"פ 1364/98 זייד שלום נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע.פ. 1614/97) בו נדחה ערעורו של המבקש על חומרת העונש שנגזר עליו.

1.המבקש בנה בחצר ביתו מבנה בלתי חוקי. בינואר 1993 הורשע המבקש על פי הודאתו בבית משפט השלום בפתח תקווה (ת.פ. 1578/92) בעבירות של ביצוע עבודות ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965- (להלן: חוק התכנון והבניה) ובעבירות על תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז1967-. בית המשפט הוציא צו הריסה למבנה הבלתי חוקי (אלא אם יתקבל היתר בניה) והטיל על המבקש קנס כספי של 3,500 ש"ח. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע.פ. 465/93) קיבל את ערעורו של המבקש על חומרת העונש והפחית את הקנס שהוטל עליו ל1,500- ש"ח. בפסק הדין נקבע כי צו ההריסה יכנס לתוקף בסוף ינואר 1994.

2.בסוף מאי 1996 הוגש נגד המבקש כתב אישום (ת.פ. 627/96) לאחר שלא הרס את המבנה הבלתי חוקי ולא קיבל עבורו את ההיתר הנדרש. המבקש הואשם בעבירה של אי קיום צו של בית משפט (עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה), והורשע על פי הודאתו. בית משפט השלום בפתח תקווה, לאחר שהציע למבקש ארכה לצורך הריסת המבנה וזה סרב לה, גזר על המבקש קנס של 40,000 ש"ח, תוך אישור תוקפו של צו ההריסה.

3.המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו וערער על חומרת העונש שהוטל עליו (ע.פ. 1614/97). במהלך הדיון הציג המבקש מכתב מראש העיר, המכהן כראש הועדה לתכנון ובניה, ובו ניתן לו אישור לקיים מחסן בחלק מהמבנה וארכה של שנה וחצי לצורך ביצוע ההריסה של החלק הבלתי חוקי. בית המשפט הבהיר כי ראש העיר אינו מוסמך לתת ארכה לצו שיפוטי. במהלך הכתבת פסק דינו ציין בית המשפט כי היה מוכן להקל באופן משמעותי בעונשו של המבקש, אילו היה מודיע שבכוונתו להרוס את המבנה הבלתי חוקי. בעקבות הודעת בא כוחו של המבקש כי הוא מוכן להרוס את החלק הבלתי חוקי, ניתנה למבקש ארכה של חודש ימים לבצע את ההריסה. משלא עמד המבקש בהתחייבותו, דחה בית המשפט את ערעורו. בהחלטתו הדגיש בית המשפט כי "בתי המשפט הלכו עד היום עם המערער לקולה במידה מכסימלית".

4.המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בה הוא מבקש הקלה בעונשו. בבקשתו מדגיש המבקש את חומרתו של הקנס, את העובדה שהמבנה נועד למגוריהם של בנו ונכדיו, להם אין בית אחר, ואת גילו המבוגר ומצבו הכלכלי הקשה. המבקש מוסיף וטוען, שהיה על בית המשפט להתחשב בהיתר שניתן לו מראש העיר וכן בארכה שהתקבלה ממנו.

5.המשיבה מתנגדת בתשובתה למתן רשות ערעור. היא מדגישה שלמשיב ניתנו במהלך חמש שנים הזדמנויות רבות למלא אחר פסק דינו של בית המשפט, אך הוא נמנע מלעשות כן. היא טוענת, כי המשיב נהג בחוסר תום לב כאשר קיבל היתר לקיומו של מחסן כשבפועל משמש המקום למגורים וטוענת שאין בכוונתו של המבקש למלא אחר הוראות הצו האמור. המשיבה מוסיפה וטוענת כי קבלת הבקשה תספק לגיטימציה להמשך אי כיבודם של הצווים ותעביר מסר בלתי ראוי לציבור הרחב.

6.לאחר שבחנתי את הבקשה לרשות ערעור, להקלה בעונש נחה דעתי כי דינה להדחות. הלכה פסוקה היא, שבית משפט זה אינו מתערב בעונש שפסקו הערכאות הקודמות, למעט במקרים חריגים, שמקרה זה אינו נמנה עליהם (וראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)). הבקשה, המתמקדת בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אינה מעלה שאלה משפטית, חוקתית או ציבורית, המצדיקה מתן רשות ערעור שניה (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). גם לגופו של עניין דין הבקשה להדחות. למבקש היו למעלה מחמש שנים לקבל היתר בניה או להרוס את המבנה הבלתי חוקי אך הוא לא עשה כן, וחזר ונמנע מלעשות כן גם כאשר קיבל ארכה מיוחדת מבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

דין הבקשה להדחות.