רע"פ 2468/05 אגבריה חוסין מוסטפא נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטים מ' נאמן, ר' ג'ורג'ורה ור' שפירא), אשר קיבל בחלקו את ערעור המדינה על פסק דינו של בית משפט השלום ( כב' השופט מ' מסארווה).

העובדות וההליכים המשפטיים הקודמים

2 לפי עובדות כתב האישום, ביצעו המבקשים בחלקה שבבעלותם - שהינה קרקע חקלאית - בניית יסודות למבנה קשיח בשטח של כ-110 מ"ר, הכשרת קרקע, ביצוע יציקות בטון, יסודות וקירות למבנה מגורים.

3.במסגרת הסדר טיעון, הורשעו המבקשים בבית משפט השלום, על פי הודאתם בעובדות כתב האישום, בעבירות בניה ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (אישום נוסף, שעניינו שימוש ללא היתר בחלקה ובמבנים, נמחק מכתב האישום). בא כוח המדינה טען בפני בית משפט השלום בטיעון לעונש כי "מצב הבניה היום [בעת הטיעון לעונש בבית משפט השלום – מ"נ], המבנה בעל 2 קומות בשטח של 220 מ"ר", אך טענה זו לא אומצה כממצא עובדתי בפסק הדין. בית משפט השלום קבע כממצא עובדתי כי "המדובר בבנית יסודות למבנה קשיח בשטח של 110 מ"ר", בדיוק כפי שיוחס לנאשמים בכתב האישום בו הודו. ביום 2.9.2004 נגזרו על המבקשים ארבעה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ש"ח לכל אחד מהמבקשים, תשלום אגרת הבניה וחתימה על התחייבות כספית להימנע מלעבור עבירה דומה. כמו כן, ניתן צו איסור שימוש למבנה, ובית המשפט חייב את המבקשים להרוס את המבנה כמצבו ביום ההריסה בתוך 18 חודשים מיום מתן גזר הדין.

4.המדינה ערערה על קולת העונש לבית המשפט המחוזי. בסעיף 1 לכתב הערעור טענה המדינה, כי "מצב הבניה נכון ליום מתן גזר הדין - מבנה בעל 2 קומות בשטח של כ-220 מ"ר", וביקשה כי נוכח היקף הבניה הרחב יורה בית המשפט על החמרת העונשים שהוטלו על המבקשים ועל הריסה מיידית של המבנה.

בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי חזר בא כוח המשיבים (המבקשים בפנינו) על הקביעה העובדתית, לפיה מדובר במבנה של 110 מ"ר, וטען כי אין הצדקה להתערב בפסק הדין של בית משפט השלום.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה בחלקו והעמיד את הקנס שהוטל על המבקשים על 10,000 ש"ח לכל אחד, דהיינו הכפיל את הקנס המקורי. עם זאת, קבע בית המשפט כי אין להתערב במועד שקבע בית משפט השלום לכניסה לתוקף של צו ההריסה:

" העבודות שמדובר בהן הן יציקת יסודות למבנה של 2 קומות והקמת שלד בשטח של כ-220 מ"ר (110 מ' בכל קומה). .. המערערת טוענת כי סכום הקנס שהוטל נמוך מידי ואינו עומד בשום יחס להיקף הבניה הגדול ולענישה המקובלת בגין היקף כזה...אנו סבורים כי אין מקום להתערב בתקופה שקבע בימ"ש קמא לכניסה לתוקף של צו ההריסה למרות שגם לדעתנו התקופה היא ארוכה מידי אך אין היא ארוכה מספיק כדי שהדבר יצדיק את התערבותנו. לעומת זאת לגבי הקנס – אנו סבורים שאכן הקנס שהוטל נמוך באופן המחייב התערבות, ואנו מגדילים את הקנס ל-10,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים ... עלינו לציין כי בהטילנו את הקנס שהטלנו הונחנו ע"י ההלכה שאין ביהמ"ש לערעורים ממצה את הענישה הראויה ".

בקשת רשות הערעור

5.המבקשים פונים כעת בבקשה לרשות ערעור על חומרת העונש (למעשה – הקנס) שקבע בית המשפט המחוזי. לטענתם, הם הודו אך בעובדות כתב האישום, לפיו מדובר במבנה בשטח של 110 מ"ר בלבד, וכי לא היה יסוד לקביעה עובדתית שונה בבית המשפט המחוזי. לגישתם, שינוי קביעה עובדתית זו הוא שהביא להכפלת הקנס שהושת עליהם. לכן, מבקשים הם כי יושב על כנו הקנס שנקבע על ידי בית משפט השלום.

המדינה השיבה לבקשה. לטענתה, רשאית היא להביא בפני בתי המשפט קמא ראיות בדבר "מצב הבניה העדכני" אף בשלב גזר הדין, כדי ליתן בידי בית המשפט את האפשרות להתאים את העונש, וכן את האמצעים הנוספים שיש בסמכותו לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק התכנון והבניה, למצב הבניה בעת מתן גזר הדין. במקרה דנן, לא התנגד בא כוח המבקשים לתיאור "מצב הבניה העדכני" ולכן, למעשה, יש לראותו כמי שהסכים לביסוס קביעה עובדתית שונה מזו שנקבעה בבית משפט השלום.

דיון

6.דין בקשת הערעור להידחות. הלכה פסוקה היא, שבית משפט זה אינו מתערב בעונש שפסקו הערכאות הקודמות, למעט במקרים חריגים, שמקרה זה אינו נמנה עמם (ראו: רע"פ 1364/98 שלום נ' מ"י (לא פורסם)).

ועוד: בדיון בבית המשפט המחוזי ניתנה למבקשים הזדמנות להגיב לטענת המדינה בדבר "מצב הבניה העדכני", אך בא כוח המבקשים לא תקף את עצם תיאור מצב הבניה העדכני בהודעת הערעור שהגישה המדינה ואף לא הכחיש במפורש תיאור זה לגופו. בנסיבות אלה אין לומר כי נגרם למבקשים עיוות דין.

ודוק: אף אם אניח כי נפלה טעות בקביעת העובדות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי (בנוגע לשטח המבנה), הרי שלא מדובר בטעות מהותית שיש בה כדי להקים למבקשים עילה למתן רשות ערעור (רע"פ 8243/03 אבגי נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 383/98 אלהאדי נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 1538/98 לנקרי (בן עמרם) נ' מ"י (לא פורסם)). ממילא, עונשם של המבקשים - כפי שהוטל בבית המשפט המחוזי - אינו חמור במידה המצדיקה התערבות (ראו והשוו: רע"פ 8367/98 זכאי נ' מ"י (לא פורסם)).

7.הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ודינה להידחות. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי.