רע"פ 1538/98 שלום לנקרי נ. מדינת ישראל

1.המבקש, ששימש כמפקח בניה במועצה המקומית קרית-מלאכי, הואשם בעבירות של קבלת דבר במרמה, סחיטה באיומים, הפרת אמונים ושוחד. הרקע העובדתי לאישומים אלה הוא טיפול שיניים שקיבל המבקש במרפאתה של ד"ר סנדרה איינשיל - ארטיס (להלן : "המתלוננת"). לפי כתב האישום, לאחר קבלת הטיפול הוא פנה אל המתלוננת בבקשה לקבל הנחה. משנדחתה בקשתו הוא הסב את תשומת ליבה כי היא זקוקה לרשיון לעסק ולאישור לבניית גלריה במרפאה, והוסיף כי מתוקף תפקידו ביכולתו לעזור לה להסדיר עניינים אלה.

2.בית משפט השלום קבע, כממצא עובדתי, כי התקיים קשר ברור בין בקשת ההנחה ובין הצעת העזרה של המבקש. עוד קבע בית המשפט כי מתקיימים יסודות עבירת השוחד לפי סעיף 293 (א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). ולפיכך הרשיע את המבקש בעבירה זו. לעומת זאת זוכה המבקש משלושת האישומים האחרים. לגבי עבירת הפרת האמונים ציין בית המשפט כי עבירת השוחד "נושאת בחובה" גם את עבירת הפרת האמונים, ולפיכך אין מקום להרשיע בשתיהן. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, וציין גם הוא שהצעת העזרה של המבקש- "היתה תלויה שלובה וכרוכה בבקשתו להנחה בתשלום שהוא חייב למתלוננת".

3.המבקש מעלה מספר טענות כנגד פסקי הדין של הערכאות קמא:

א.בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נפלה טעות ברורה וגלויה. שכן בפסק הדין נכתב כי המערער הורשע בעבירת הפרת האמונים, ואילו בפועל הוא זוכה מעבירה זו בבית משפט השלום. ב. בית המשפט טעה כשקבע על סמך סמיכות הזמנים בין בקשת ההנחה ובין הצעת העזרה כי השתיים היו שלובות זו בזו, ומכך הסיק את קיומו של קשר סיבתי בין טובת ההנאה לבין העזרה המוצעת, וכן את יסוד הכוונה הפלילית הדרוש לשם הוכחת עבירת השוחד. בעשותו כך הוא לא הסתמך על תשתית ראייתית מספקת, התעלם מנוהג המקום מימים ימימה, ולא הביא בחשבון את הסיכון הרב מול הרווח המועט שבפעולת דרישת שוחד בסכום כה נמוך. ג. בית המשפט טעה בפרשנות אמירותיו של המבקש, ובהתעלמו ממחסומי השפה והתרבות שהפרידו בינו לבין המתלוננת. בכך הוא לא מילא אחר מצוות סעיף 34 כ"א לחוק העונשין. ד. בית המשפט טעה ביחסו למכתב ת / 6 אשר נשלח לבתי עסק רבים בטרם פניתו של המבקש למרפאת המתלוננת. ה. בית המשפט לא ניתח ולא סיווג את מהות הפגם שדבק בהתנהגותו של המבקש, ולא קבע אם מדובר בפגם אסתטי גרידא או שמא בפגם המגיע לכדי עבירה פלילית. המבקש טוען שפגמים אלה בפסקי הדין של הערכאות קמא גרמו לו עיוות דין קשה, וכי הם מעוררים שאלות משפטיות בעלות השלכות כלליות על פרשנות עבירת השוחד בפרט, ועל קביעת נורמות ההתנהגות הראויות במישור הציבורי בכלל.

4.בהתאם להלכת חניון חיפה (בר"ע 103/88 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123) רשות לערעור שני תינתן רק במקרים המעוררים שאלות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם האישי של הצדדים. בענייננו מרבית טענותיו של המבקש מתייחסות להכרעות העובדתיות של בית המשפט קמא. השגות כגון אלה על ממצאיו העובדתיים של הערכאה דלמטה אינן יכולות להוות בסיס למתן רשות ערעור (ראו: רע"א 988/98 אבו ערר מחמד נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם)). גם טענותיו האחרות של המבקש אינן מעוררות שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינו שלו. לאמירה המוטעית בראשית פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיה הורשע המבקש בעבירת הפרת האמונים, אין כל משמעות מהותית או מעשית. לנושא זה לא היתה כל רלבנטיות לנימוקים לדחיית הערעור, ואף לא היתה לו השפעה על חומרת העונש שהוטל על המבקש. גם הטענה בדבר פרשנות בניגוד לסעיף 34 כ"א לחוק העונשין לא תוכל לסייע למבקש. סעיף זה קובע כדלקמן:

"34כא. ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי

תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש

המקל ביותר עם מי שאמור לשאת

באחריות פלילית לפי אותו דין."

הסעיף מתייחס, אם כן, לפרשנות הדין, ואילו טענותיו של המבקש מנסות להחילו על הליך הסקת המסקנות העובדתיות של בית המשפט קמא. לא ברורה גם טענת המבקש לפיה בית המשפט לא ניתח את מהות הפגם שדבק בהתנהגותו. שכן חלקם המכריע של פסקי הדין בערכאות קמא הוקדש לבחינת השאלה אם התנהגותו של הנאשם מקיימת את יסודות עבירת השוחד.

סיכומו של דבר, הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, ודינה להדחות.