רע"פ 2244/98חי שמש נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור זו מתייחסת לשני תיקים פליליים שהדיון בהם אוחד. בת.פ. 7575/92 הואשמו המבקשים בעבירות שונות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו - 1975, ואילו המבקשת הואשמה גם בעבירת זיוף לפי סעיף 418 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. בת.פ. 7755/92 הואשמו המבקשים בעבירות שונות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. בבסיס כל האישומים עמדה מסכת עובדתית אחת הנוגעת בעיקרה לאופן הרישום, הדיווח ותשלום המס באשר לתקבוליו של המפעל "אור הטבע בע"מ" (להלן: "המפעל"), שהמבקש הוא בעליו ומנהלו. אין חולק שהמבקש השתמש בחמישה חשבונות בנק הרשומים על שמם של אנשים שונים (להלן: "החשבונות הסמויים"), והפקיד בהם עשרות אלפי שיקים בסכום כולל של כ- 15,000,000 ש"ח. עיקר המחלוקת הרלבנטית לענייננו היא באשר לשאלה אם השיקים, שהופקדו בחשבונות הללו, או חלקם, הם למעשה תקבולים מלקוחות המפעל, שלא נרשמו בספרי החשבונות ושלא הוצאו בגינם חשבוניות מס כדין.

2.בית משפט השלום (כבוד השופטת ברכה אופיר-תום) ניתח באופן מפורט את החומר הראייתי הרב שהיה לפניו. מסקנתו היתה כי הוכחו אי סדרים וכשלים חמורים בניהול ספריו של המפעל. אי סדרים אלה היוו חריגה מדרישות החוק ופתחו פתח רחב להטעיה, למניפולציות ולעבירות של אי דיווח והשמטת הכנסות. לפיכך הורשע המבקש בשורה של עבירות לפי חוק מס ערך מוסף ולפי פקודת מס הכנסה. המבקש אף הורשע בעבירות נוספות לפי חוק מס ערך מוסף שנבעו מהתנהגותו בעת שאנשי רשויות המס ערכו חיפוש בביתו. לעומת זאת, זיכה בית המשפט את המבקש מהעבירות שיוחסו לו בשל הפקדת השיקים בחשבונות הסמויים, בקובעו שלא הוכח כלל היסוד העובדתי של התחמקות ממס או העלמתו. נקודת המוצא של בית המשפט היתה שיסוד זה הוא יסוד שלילי, שהמידע לגביו מצוי בדרך כלל בידי הנאשם, ולכן יש להסתפק בכמות ראיות מופחתת בכדי להרים את נטל הראיה ולהעבירו לצד שכנגד. לשם הרמת נטל זה די היה להוכיח באופן מדגמי את שיטת ההעלמה. דהיינו להוכיח את קיומה של כמות מסוימת של שיקים, שהופקדו בחשבונות הסמויים, המהווים למעשה תקבולים של המפעל, שלא נרשמו כראוי בספריו. בית המשפט המשיך וקבע שהמשיבה לא הצליחה לעמוד אף בנטל מופחת זה. שכן כל שהוכח הוא שחלק מהשיקים שהופקדו בחשבונות הסמויים היו שיקים שניתנו על-ידי לקוחות המפעל, וכן שלגבי חלק ממכירותיו של המפעל לא נרשמו התקבולים ולא הוצאו חשבוניות כדין. חסרה החוליה המקשרת שתראה כי לפחות חלק מהשיקים שהופקדו בחשבונות הסמויים הם גם תקבולים של המפעל, שלא נרשמו או דווחו כדין. לפיכך נקבע שהמשיבה לא עמדה בנטל הראשוני של הבאת ראיות, ומכאן שלא עמדה בנטל ההוכחה. וזאת למרות שבית המשפט לא האמין להסבריו של המבקש בדבר מקורם של השיקים שהופקדו בחשבונות הסמויים. לאור זיכויו של המבקש מהעבירות שהתייחסו להפקדות בחשבונות הסמויים זוכתה גם המבקשת מאשמת סיוע בעבירות אלה. לעומת זאת, היא הורשעה בעבירה של זיוף. בית המשפט ביסס הרשעה זו על העובדה שהמבקשת היא שפעלה בחשבונות הסמויים, ועל עדותה של אחת מבעלי החשבונות - העדה מיכל מור, אותה מצא מהימנה. לטענת עדה זו נעשו הפקדות בחשבונה על-ידי המבקשת ללא רשותה או הסכמתה. כמו כן הוצגו בפני בית המשפט שיקים שנשאו את חתימתה של מיכל מור למרות שזו לא זיהתה אותם או את חתימתה עליהם. משכך, ובהעדר הסבר סביר מצד המבקשת, הסיק בית המשפט כי היא היתה אחראית לזיוף החתימות והרשיע אותה בעבירת הזיוף. על המבקש הוטל עונש של שנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי, וכן קנס בגובה 250,000 ש"ח. דינה של המבקשת נגזר לחמישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

3.הן המבקשים והן המשיבה ערערו על הכרעת הדין לבית המשפט המחוזי. בית המשפט התערב בפסק דינה של הערכאה קמא בעניין אחד בלבד. הוא קבע כי הוכחה במידה הדרושה השיטה בה נקט המבקש לשם העלמת מס באמצעות הפקדת שיקים בחשבונות הסמויים. נימוקו המרכזי של בית המשפט היה שהעובדות, שהוכחו על-ידי המשיבה, הקימו חזקה שבעובדה כי המשיב העלים הכנסות באמצעות הפקדות בחשבונות הסמויים, ובהעדר הסבר סביר ומתקבל על הדעת, ולו בדוחק, לא הצליח המבקש לסתור חזקה זו. מסקנה זו התבססה על הממצאים העובדתיים אותם פרט בית משפט השלום בפסק דינו, ובנוסף להם על הוכחתם של מספר מקרים בהם הופקדו בחשבונות הסמויים שיקים, שהתקבלו במפעל במהלך העסקים הרגיל, כשבמקום שם המוטב רשומים שמות שונים. בחלק מהמקרים הללו לא הוצאה חשבונית, והתקבול לא נרשם בספרי המפעל. בית המשפט פירט עשר דוגמאות כגון אלה וקבע כי המסקנה המשפטית המתחייבת מהחומר העובדתי היא כי הוכח יסוד העלמת המס. לפיכך הורשע המבקש בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. עם זאת בית המשפט לא שינה את העונש שהוטל עליו. לגבי המבקשת נקבע כי יש להתיר לה להנות מהספק ואין להרשיעה בעבירות הסיוע, אך יש להשאיר את הרשעתה בעבירת הזיוף על כנה.

4.בבקשת רשות הערעור פורש בא-כוחם של המבקשים רשימה ארוכה של טענות. רובן המכריע של טענות אלה מופנה כנגד ממצאיהם העובדתיים של הערכאות קמא, וכנגד הליך הסקת המסקנות ממצאים אלה. באשר למבקשת נטען כי בחו"ד המומחית מטעם המשיבה נאמר כי ייתכן שחלק מהחתימות על-גבי השיקים הן חתימותיה המקוריות של העדה מיכל מור. עוד נטען כי לא קיימת ראיה חד משמעית לפיה כתב ידה של המבקשת הוא שמופיע על השיקים, וכי אין זה סביר שמי מבעלי החשבונות, אשר ידעו שחשבונות נפתחים על שמם לשימושם של אחרים, לא התיר למבקשת לפעול בחשבון כראות עיניה. לעניין העונש נטען כי עונש המאסר של המבקשת, אשר הורשעה בעבירת הזיוף בלבד, הוא חמור מדי, וכי התנאי לעונש המאסר על תנאי הוא גורף מדי.

5.בעניינו של המבקש נטען, בין היתר, שלא הונחה תשתית ראייתית בכדי להקים חזקה שבעובדה כנגד המבקש. לכן אין כל רלבנטיות לבחינת סבירות הסברו. מועלות טענות שונות כנגד מהימנותם של העדים המרכזיים עליהם הסתמכו הערכאות קמא. המבקש אף מתייחס לכל אחד מעשרת המקרים של הפקדת שיקים בחשבונות הסמויים בהם דן בית המשפט המחוזי, וטוען שלא ניתן היה להסיק מהם כלל על קיומה של שיטה להעלמת מס. לבסוף מלין המבקש על כך שבית המשפט קמא לא הסתמך על חו"ד רואה חשבון מטעמו, ולא נתן לה משקל נכבד בשיקוליו.

6.לאחר שעיינתי בטענותיהם הרבות של המבקשים ובפסקי הדין של הערכאות קמא, הגעתי למסקנה שלא מתעוררת במקרה זה שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית רחבה המצדיקה מתן רשות לערעור שני (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). רוב רובן של הטענות מתייחסות למסקנות העובדתיות, ולקביעות לגבי מהימנות העדים. הלכה היא כי טענות מסוג זה אינן מהוות בדרך-כלל בסיס למתן רשות ערעור (ראו לדוגמא: רע"פ 1538/98 לנקרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בית משפט השלום שקל וניתח את החומר הראייתי שהיה בפניו, לרבות עדויותיהם של העדים מהם התרשם באופן בלתי אמצעי, וקבע את ממצאיו העובדתיים. בית המשפט המחוזי לא התערב בממצאים אלה. הוא הגיע למסקנה משפטית שונה על בסיס אותם ממצאים, כפי שהיה רשאי לעשות, ואף זאת בעניין אחד בלבד. המבקשים לא השכילו להצביע על סיבה המצדיקה בחינה שלישית של הממצאים העובדתיים, ושל המסקנות הנגזרות מהם. גם עניין חומרת העונש כשלעצמו אינו מצדיק בדרך-כלל מתן רשות ערעור (ראו: רע"פ 2035/98 מנחם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). מה גם שבענייננו לא החמיר בית המשפט המחוזי את עונשו של המבקש, למרות שהרשיעו בעבירות נוספות. מטעמים אלה דינה של הבקשה להידחות. לפיכך פג גם תוקפה של החלטת עיכוב ביצוע עונשי המאסר. המבקש יתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לשם תחילת ריצוי מאסרו, ביום ראשון ה- 27.9.98,לא יאוחר מהשעה 10:00 בבוקר. המבקשת תתייצב במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לתחילת ביצוע עבודות השירות, ביום ראשון ה- 27.9.98, עד השעה 10:00 בבוקר. מזכירות בית משפט זה תודיע לממונה על עבודות השירות על ההחלטה.

הבקשה נדחית.