רע"פ 1465/13 אהובה צאן נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 55038-05-12, כבוד השופטת ב' טולקובסקי ) מיום 10.2.2013.

המבקשת הואשמה בבית המשפט השלום בפתח תקווה בעבירות של נהיגה בפסילה, על פי סעיף 67 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, על פי סעיף 10 לפקודת התעבורה, ונהיגה ללא ביטוח תקף, על פי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 11.9.2008, בשעות הבוקר, נהגה ברכב, וזאת בתקופת הפסילה שנגזרה עליה ביום 23.9.2007 על ידי בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (פ"ל 129/08), ללא רישיון תקף וללא פוליסת ביטוח בת תוקף. המבקשת העלתה בבית משפט השלום טענת אליבי, וכן טענה כי יש לפסול את הודאתה במשטרה מאחר שלא ניתנה לה אפשרות להיוועץ בעורך דין. בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (פ"ל 108-08, כבוד השופטת ר' רז ) קיבל את הטענה, ופסל את הודאתה במשטרה. בהמשך לכך, קיבל את עדותם של השוטרים שזיהו את המבקשת ברכב. על פי עדותם, משימתם הייתה לעקוב אחר המבקשת, אשר ביצעה באותה העת עבודות שירות. לאחר שעצרו אותה כשלא הייתה עליה תעודת זהות, הובילו אותה לביתה. בשלב זה, ברחה המבקשת מהבית ונמצאה רק מאוחר יותר. בהמשך לאמור, דחה בית המשפט את גרסת המבקשת, שעל פיה הייתה בקופת החולים בעת האירועים, משזו נטענה בעלמא וללא כל ביסוס עובדתי. עוד דחה בית המשפט את טענתה, שעל פיה חתמה על זיכרון דברים למכירת הרכב ביום 21.7.2008 לאדם אחר. כן דחה בית המשפט את עדותו של האדם האחר האמור, שעל פיה נתן את מפתחות הרכב לידידה (שאת זהותה לא זכר) אשר נהגה להשתמש ברכב, ולהשאיר לו את המפתחות באדנית ליד ביתה של המבקשת. בהקשר זה, בית המשפט לא נדרש לשאלת חזקת הבעלות בהליך הנוכחי, שכן הוא קבע כי הוא משתית את ההרשעה על זיהויה של המבקשת בפועל. זאת, הן מהטעם שהשוטרים נעזרו בתמונתה לשם זיהויה, הן מהטעם שהכתובת שהיא מסרה להם בעת שנתבקשה להזדהות הייתה כתובת ביתה והשם שמסרה היה שמה, הן בשל הזיהוי המאוחר יותר שלה כאותה האישה שנהגה ברכב. משכך, הורשעה היא ביום 11.10.2011 בכל העבירות שיוחסו לה בכתב האישום.

במסגרת גזר הדין, שקל בית המשפט לחומרה את עברה הפלילי המכביד של המבקשת, לרבות בתחום של עבירות זהות. כן שקל את עונש המאסר על תנאי של שמונה חודשים שהיה תלוי ועומד נגדה מהליך קודם. בנוסף, שקל בית המשפט את תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינה, שבו לא ניתנה כל המלצה טיפולית. לקולה שקל בית המשפט את נסיבותיה האישיות ואת העובדה ששהתה תקופה ארוכה במעצר. משכך, גזר בית המשפט על המבקשת מאסר בפועל לתקופה של שמונה חודשים, והפעלת המאסר המותנה של שמונה חודשים בחופף לעונש המאסר שהוטל עליה. כן גזר בית המשפט עליה מאסר על תנאי של 12 חודשים, והתנאי הוא שלא תעבור עבירות של נהיגה בפסילה או נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, פסילת רישיון בפועל לתקופה של 20 חודשים וקנס בסכום של 2000 ש"ח.

המבקשת ערערה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין לבית המשפט המחוזי מרכז. במסגרת זו, שבה וטענה כי אין לקבל את זיהויה על ידי השוטרים וכי יש להעדיף את גרסתה. כן טענה כי היה מקום להאריך את המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדה, ולא להפעילו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בהקשר זה, קבע כי אין מקום להתערב בממצאי המהימנות והעובדה של הערכאה הדיונית, המבוססים כדבעי. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי לא נפל פגם בהפעלת עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגד המבקשת וכי לא הוצגו טעמים מספקים המצדיקים חריגה מהכלל שעל פיו עונש מאסר מותנה יופעל מקום בו שב אדם וביצע את העבירות הכלולות בתנאי. משכך, דחה בית המשפט גם את הערעור לעניין העונש.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. במסגרתה, טוענת המבקשת כי אף שאין ההליך חורג מעניינה הפרטני, יש מקום לבחינתו ב"גלגול שלישי" נוכח עיוות הדין שנגרם לה. במסגרת זאת, שבה המבקשת וטוענת כי נפל פגם בזיהויה על ידי השוטרים. עוד טוענת המבקשת כי היה על בית המשפט להורות על הארכת עונש המאסר המותנה ולא על הפעלתו. זאת, נוכח נסיבותיה האישיות ומצבה הבריאותי.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או באם ישנם שיקולי צדק ייחודיים (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). המבקשת אינה טוענת כי ההליך הנוכחי הוא בעל חשיבות כללית, וכל שהיא טוענת לו הוא שישנם שיקולי צדק בגינם יש מקום לקבל את הבקשה. עיינתי היטב בפסקי דינם של הערכאות הקודמות, והם מבוססים ומפורטים. לא מצאתי כי יש בטיעונים של המבקשת, העוסקים כולם בממצאי מהימנות ועובדה, כדי להצדיק את קבלת הבקשה. בהמשך לכך, לא מצאתי כי יש מקום לבחון ב"גלגול שלישי" את העונש שנגזר על המבקשת. זאת, נוכח ההלכה כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997); רע"פ 7201/97

בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997)). העונש שנגזר על המבקשת מאזן את כלל השיקולים הנוגעים לעניין. בהקשר זה, הפעלת המאסר המותנה משקף את העיקרון כי מקום בו שב אדם וביצע עבירה בגינה הוטל עליו עונש מאסר מותנה, יופעל עונש המאסר על תנאי. דברים אלו נכונים, מקל וחומר, מקום בו עסקינן במי ששבה מספר רב של פעמים וביצעה עבירות תעבורה שונות. יתר על כן, משהופעל המאסר המותנה מההליכים הקודמים בחופף לעונש שנגזר על המבקשת בהליך הנוכחי, הפעלתו משרתת את טובתה של המבקשת, ונדמה שלו הייתה מתקבלת טענה שיש להאריך את העונש המותנה, היה הדבר פוגע בה עצמה.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משכך, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. ההחלטה הארעית לעיכוב ביצוע עונש המאסר מיום 22.2.2013 מבוטלת בזאת. המבקשת תתייצב בימ"ר הדרים ביום 26.3.2012 לתחילת ריצוי עונשה.