רע"פ 1490/12יוסף אבו גוש נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ג 25782-10-11, כבוד השופט הבכיר צ' סגל

והשופטים מ' יועד הכהן

ו- ב' צ' גרינברגר ,

מיום 4.1.2012).

נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים המייחס לו עבירה של החזקת אגרופן שלא כדין. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 20.7.2010 בשעות הצהריים נתפס המבקש כשהוא מחזיק באגרופן בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים וזאת "לצורך הגנה". ביום 14.9.2011 החליט בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 3721-11-10, כבוד השופט א' בן דור ) שלא להרשיע את המבקש והטיל עליו 180 שעות של"צ בהתאם להמלצת שירות המבחן ובפיקוחו. בהחלטתו, התייחס בית המשפט לכך שלמבקש אין עבר פלילי והוא מנהל אורח חיים נורמטיבי וכן לכך שהוא עובד במלון בים המלח ומעסיקיו מרוצים מתפקודו. כמו כן, התייחס בית המשפט לכך שהמבקש הוא אזרח ערבי ולכך שיהיה לו קושי להתקדם בעבודתו. מנגד, התייחס בית המשפט לחומרת העבירה.

על גמר דינו של בית משפט השלום הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור והרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. יחד עם זאת, לא הטיל עליו עונש נוסף מעבר לשעות השל"צ שבהן חויב בהתאם להחלטתו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי בטענות המבקש אין כדי להצביע על פגיעה קונקרטית הצפויה להיגרם לו במידה ויורשע. זאת, שכן עבר פלילי אינו חוסם בהכרח את האפשרות למצוא עבודה בעתיד. כמו כן, התייחס בית המשפט למכתב שהציג המבקש מטעם מעבידו, שבו לא נרמז לכך שעתידו ייפגע במידה ויורשע. עוד קבע בית המשפט בהקשר זה כי לפי הפסיקה יש להוכיח רמת וודאות גבוהה לנזק שייגרם כתוצאה מהרשעה והמבקש לא עמד בנטל זה. בהמשך, התייחס בית המשפט לחומרת העבירה שבה הורשע המבקש וקבע כי אין לטעמו הבדל מהותי בין אגרופן לסכין וכי בשני המקרים ישנה מגמה של החמרה בענישה במטרה להתמודד עם התגברות תופעת האלימות שמלווה בכלי נשק אלה. לאור כל זאת, קבע בית המשפט כי במקרה זה גובר האינטרס הציבורי על פני נסיבותיו האישיות של המבקש. לבסוף, קבע בית המשפט כי לא מצא לנכון להתייחס לטענה בדבר "מדיניות הענישה" שהוצגה על ידי המבקש שכן אין זה הפורום המתאים לכך.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוען המבקש כי היא מעלה שאלות עקרוניות הנוגעות למדיניות הענישה והאכיפה בעבירה שבה הורשע. עוד טוען המבקש כי יש להיענות לבקשתו לנוכח נסיבותיו האישיות החריגות. בכל הנוגע למדיניות הענישה, טוען המבקש כי לפרקליטות מחוז ירושלים מדיניות לפיה מוגש ערעור באופן אוטומטי בכל מקרה שבו בית משפט השלום נמנע מלהרשיע נאשם בעבירה של החזקת סכין. לטענתו, מדובר במדיניות פסולה שכן היא מנוגדת לעיקרון הענישה האינדיבידואלית. עוד טוען המבקש כי מדיניות זו סותרת את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעניין שיקולי ההעמדה לדין בעבירה של החזקת סכין. לטענתו, נקבעה, הלכה למעשה, מדיניות ענישה כללית של חובת הרשעה בעבירה של החזקת סכין ללא חריגים ועל בית משפט זה להתערב במדיניות זו. עוד טוען המבקש נגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה ניתן להימנע מהרשעה רק אם יוכח כי ההרשעה תסב לנאשם נזק "באופן וודאי". עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא התייחס לשיקולים של אפליה מתקנת של האוכלוסייה הערבית כאחד הנימוקים להימנע מהרשעתו. לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא יישם את המלצת שירות המבחן המבוססת על נסיבותיו האישיות הייחודיות וכי התעלמות זו מצדיקה מתן רשות ערעור מטעמי צדק ומניעת עיוות דין.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין הבקשה להידחות שכן היא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. לטענתה, מדובר ביישום של ההלכות בעניין הימנעות מהרשעה ויישום של הלכה קיימת אינו מצדיק מתן רשות ערעור. עוד טוענת המשיבה כי לא מדובר במקרה המצדיק מתן רשות ערעור מטעמי צדק או עיוות דין. לבסוף, טוענת המשיבה כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. המשיבה טוענת כי לעמדתה לא קיימת מדיניות של "ערעור אוטומטי" בפרקליטות מחוז ירושלים. עוד טוענת המשיבה כי מגמת הפסיקה וכן מגמת המחוקק היא להחמיר בענישה בעבירה זו. יחד עם זאת, טוענת המשיבה כי לא בכל מקרה מוגש ערעור וכי מופעל שיקול דעת בהתאם לנסיבותיו של כל תיק. עוד טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שהרשיע את המבקש בעבירה שיוחסה לו וכי קביעתו לא חרגה מההלכה הנוהגת. בין היתר, טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי יש להוכיח וודאות גבוהה לנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעתו. בנסיבות העניין, טוענת המשיבה, לא הוכיח המבקש כי יפוטר מעבודתו במידה ויורשע. לבסוף, טוענת המשיבה כי טענותיו של המבקש בכל הנוגע לאינטרס הציבורי בדבר קליטת המיעוט הערבי בשוק העבודה דינן להידחות שכן הן אינן רלבנטיות להליך זה.

בתגובתו לתגובת המשיבה, טוען המבקש כי המדיניות של פרקליטות מחוז ירושלים בדבר הגשה אוטומטית של ערעורים במקרים שבהם לא הורשעו נאשמים בעבירות של החזקת סכין, היא מדיניות מוצהרת שעליה הכריזה פרקליטה בכירה בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי. עוד טוען המבקש כי הפרקליטות אף אישרה כי בית המשפט המחוזי בירושלים מקבל באופן גורף את הערעורים שהמשיבה מגישה בהקשר זה. עוד חוזר וטוען המבקש, בין היתר, כי היה מקום לשקול את השיקול שענייננו שילוב האוכלוסייה הערבית בחברה הישראלית.

ביום 27.6.2012 הגישה המשיבה הודעה מעדכנת שעניינה החלטה שניתנה על ידי המשנָה לנשיא, השופטת מ' נאור (רע"פ 4200/12) שבמסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור שהייתה מבוססת על טענות דומות. בתגובה, טוען המבקש כי באותה החלטה לא הייתה התייחסות לטענות שהועלו בבקשתו, וביניהן לפגיעה הקשה שתיגרם לו במידה ויורשע.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה, בתגובת המבקש לתגובת המשיבה, בהודעות המעדכנות שהגישו הצדדים ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . אוסיף, כי לא שוכנעתי כי מדובר במקרה חריג המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית מטעמי צדק, עיוות דין, או נסיבות אישיות חריגות.

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות הנוגעות לחומרת העונש כשלעצמה – ובהן גם טענה שהיה על בית המשפט להימנע מהרשעה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 5504/08 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 27.7.2008); רע"פ 5585/08 אל נבארי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.10.2008)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש, אף לאור נסיבותיו האישיות. "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל" (ראו: ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש , פ"ד נ(3) 682, 683 (1996)), ואילו "חריג שבחריגים לכלל זה מותיר בידי בית המשפט סמכות להימנע מהרשעה, במקרים יוצאי דופן" ( רע"פ 1189/06 בר-לב נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 12.9.2006)). כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ענייננו של המבקש אינו עומד בתנאים שנקבעו לאי-הרשעה בדין של מי שנמצא כי ביצע עבירה (ראו: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב(3) 337 (1997) (להלן: הלכת כתב )), ועובדות המקרה הספציפיות אינן מצדיקות את העדפת נסיבותיו האישיות על פני האינטרס הציבורי. זאת, בין היתר, לנוכח העובדה שהמבקש נשא על גופו אגרופן, בצהרי היום ובמקום ציבורי וזאת למטרות הגנה. בהקשר זה כבר נפסק כי קיים אינטרס ציבורי במיגור תופעה זו של צעירים הנושאים על גופם כלי נשק כדוגמת אגרופים וסכינים (ראו למשל: רע"פ 4079/10 ג'בשה נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם, 23.8.2010)). אוסיף, כי בית המשפט המחוזי התחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש בכך שבחר שלא להחמיר בעונשו, כפי שביקשה המשיבה בערעור שהגישה, אלא להותיר על כנן את שעות השל"צ שבהן חויב במסגרת הדיון בבית משפט השלום. בכל הנוגע לתוצאות האפשריות של הרשעתו, כולי תקווה כי זו לא תפגע בהמשך העסקתו של המבקש והוא יוכל להוסיף ולהתקדם בעבודתו לשביעות רצונם של הממונים עליו כפי שעשה עד כה.

בכל הנוגע לטענת המבקש לפיה קיימת מדיניות אוטומטית של הגשת ערעורים בפרקליטות מחוז ירושלים, הרי שבית משפט זה דחה אך לאחרונה טענה זהה בקובעו כי:

"...לא מצאתי ממש בטיעוניו של בא כוח המבקש. באשר לטענתו המרכזית, שעניינה במדיניות ה-"ענישה המכאנית" שהופעלה, כביכול, בעניינו, אומר בקצרה: מקובלים עליי דברי המשיבה כי אין בעצם התווית מדיניות ערעורים פסול בפני עצמו, זאת כל עוד בעצם המדיניות אין כדי לשלול הפעלת שיקול דעת פרטני בכל מקרה ומקרה. הוא הדין גם ביחס למדיניות ענישה. בתי משפט יכולים בהחלט לקבוע כי יש להחמיר, או להקל, בעבירות מסוג מסוים, וכמובן שמורה להם האפשרות לסטות ממדיניות זאת במקרים בהם הנסיבות מצדיקות זאת" (רע"פ 4200/12 אבו זניד נ' מדינת ישראל , טרם פורסם 27.6.2012).

יפים דברים אלה אף למקרה שלפניי, שכן לא שוכנעתי כי בית המשפט המחוזי לא הפעיל שיקול דעת ומקריאת פסק דינו עולה כי הוא נתן דעתו לכלל נסיבות המקרה וביניהן לנסיבותיו האישיות של המבקש ויישם את הלכת כתב

לאורן של נסיבות אלה. אוסיף בעניין זה כי חזקה על הפרקליטות כי היא אינה מגישה ערעורים באופן אוטומטי, כטענת המבקש, אלא כפי שטענה המשיבה בתגובתה, כל מקרה נבחן לגופו ובמקרים מתאימים נמנעת הפרקליטות מלהגיש ערעור על הימנעות מהרשעה בעבירות מסוג זה. כמובן, כי אף על בתי המשפט, הן בערכאה הדיונית, הן בערכאת הערעור, לשקול בכל מקרה ומקרה את נסיבותיו האישיות של הנאשם העומד לדין ולבחון האם יש מקום לסטות, לקולה או לחומרה, ממדיניות הענישה הנוהגת באותן עבירות.

אף בטענותיו האחרות של המבקש לא מצאתי ממש ואין בהן כדי להצדיק בנסיבות מקרה זה מתן רשות ערעור.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.