פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1508/11
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
ירון כהן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.1.11 בע"פ 37363-10-10 שניתן על ידי כבוד
השופטים: גילה כנפי-שטייניץ; י' מרזל וא' רומנוב
בשם המבקש:
עו"ד יעקב אוחנה
בשם המשיבה:
עו"ד ג'ויה שפירא
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 37363-10-10, כבוד השופטים ג'
כנפי-שטייניץ, י' מרזל וי' אריה רומנוב ) מיום 27.1.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 1002-10, כבוד השופט ח' לי-רן ).
המבקש הועמד לדין בגין עבירות של סחר בסם מסוכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג-1973.
לפי הנטען בכתב האישום, בארבעה מקרים שונים סחר המבקש בסמים מסוכנים מסוג קוקאין וחשיש.
ביום 30.6.2010 הרשיע בית משפט השלום את המבקש לאחר שמיעת הראיות, בשלוש עבירות של סחר בסם מסוכן. בגזר הדין מיום 21.9.2010 הוטלו על המבקש
36 חודשי מאסר בפועל וכן הפעלה במצטבר של 12 חודשי מאסר שהיו תלויים ועומדים כנגדו. כמו כן, הוטל עליו מאסר מותנה. בנוסף הוגדר המבקש כ"סוחר סמים" והוחלט על חילוט הרכב ששימש אותו לביצוע עסקאות סמים ועל חילוט סך של 2950 ש"ח מארנקה של אשתו. בגזר הדין שקל בית המשפט את עברו הפלילי המכביד של המבקש, את חומרת העבירה שביצע ואת תסקיר המבחן שהוגש לבית המשפט בעניינו.
על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. טענתו העיקרית הייתה כנגד החלטת בית המשפט השלום לקבל כראיה את ההודעות שמסרו שני עדי תביעה (להלן: העדים ) במשטרה,
כאשר האחד חזר בו מהודעתו ביום שלמחרת ולא התייצב בבית המשפט למתן עדותו והשני ציין בהודעתו כי אינו יודע את שמו של מוכר הסם (במכירה בה הואשם המבקש) ומאוחר יותר נמנע אף הוא מלהתייצב בבית המשפט למתן עדותו. לטענת המבקש לא הוכח "אמצעי פסול" שגרם לאי התייצבותם של העדים בבית המשפט, כפי שנדרש בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: הפקודה ) כתנאי לקבילות הודעת עד שלא העיד בבית המשפט. טענות נוספות היו למבקש ביחס לעובדות שנקבעו על ידי בית המשפט וכן ביחס להחלטה שלא לאפשר לו להביא את עדי ההגנה שרצה בפני בית המשפט.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי מסקנות בית משפט השלום נכונות ומבוססות בדין. בית המשפט ציין כי במקרה דנן הובאו ראיות נסיבתיות וישירות לכך שנעשה שימוש באמצעי פסול. כמו כן דחה את טענותיו האחרות של המבקש ואף קבע כי העדים שמבקש סנגורו להביא אינם רלוונטיים. לעניין גזר הדין קבע בית המשפט המחוזי כי על אף שאין מדובר בעונש קל הרי שבנסיבות המקרה דנן אין מנוס מהטלת עונש משמעותי על המבקש וכי אין כל עילה להתערבותה של ערכאת ערעור בעונש.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי אשר בגדרה טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקיבל את קביעת הערכאה הדיונית לפיה הוכח כנדרש קיומו של אמצעי פסול אשר מנע מן העדים להעיד בבית המשפט. לדבריו, סטה בית המשפט המחוזי מן ההלכה המקובלת לעניין מידת ההוכחה הנדרשת לקיומו של אמצעי פסול. כמו כן טוען המבקש כי הערכאות הקודמות התעלמו מסעיף 10א'(ד) לפקודה לפיו נדרשת תוספת ראייתית מסוג חיזוק להודעת עד שלא בפני בית המשפט. לחלופין הוא מבקש להתערב בעונש שנגזר עליו, הן לאור חולשת הראיות, לטענתו, והן לאור נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות והמלצות שרות המבחן אשר לדבריו לא נשקלו כראוי על ידי הערכאות הקודמות.
המשיבה מתנגדת למתן רשות הערעור מן הטעמים הבאים; ראשית, טוענת המשיבה כי בית משפט השלום שקל מכלול של ראיות נסיבתיות וישירות
אשר הצביעו על סבירות גבוהה לכך שאי התייצבות העדים בבית המשפט נבעה מאמצעי פסול. שנית, מצביעה המשיבה על פסקאות בפסקי הדין של הערכאות הקודמות בהן צוינו מפורשות החיזוקים להודעות החוץ של העדים.
באשר ליתר טענותיו של המבקש טוענת המשיבה כי מדובר בטענות נגד ממצאים עובדתיים אשר אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור. לבסוף, ביחס למידת העונש טוענת המשיבה כי אין כל הצדקה להקלה וכן אין יסוד לטענה לפיה עוצמת הראיות צריכה לקבל ביטוי בגזר הדין.
לאחר שעיינתי בבקשה, בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי ובתשובת המשיבה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.
הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). המבקש טוען כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום וכן כנגד התוצאה אליה הגיעו שתי הערכאות הקודמות ביישום הדין הקיים על הראיות במקרה הספציפי. מכאן, שלא עולה מטענותיו של המבקש כל שאלה עקרונית המצדיקה דיון בערכאה שלישית.
יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: ע"פ 3091/08
טרייגר נ' מדינת ישראל ( לא פורסם 29.01.2009); 7201/97 רע"פ דב בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם 11.12.1997)). בנסיבות המקרה דנן, לא מצאתי סטייה המצדיקה התערבות במידת העונש.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. הערכאה הדיונית פרשה את שלל הראיות שהונחו בפניה והסיקה מהן את המסכת העובדתית שעליה התבססה הכרעת הדין. הן המסכת העובדתית והן ניתוחה, לרבות הקביעה בדבר התקיימותו של האמצעי הפסול, מקובלות עליי ולא מצאתי בהם עילה להתערבותו של בית משפט זה. לעניין הדרישה לחיזוק, צודקת המשיבה באמרה כי לא התעלמו הערכאות הקודמות מדרישה זו אלא מצאו את המענה לה ופירטו אותו בפסקי דינן. לבסוף, באשר לגזר דינו של המבקש, נכונים בעיני דברי המשיבה לפיהם משהוכרע דינו של אדם, מעל לכל ספק סביר כנדרש בפלילים, הרי שאין עוד כל משמעות לעוצמת הראיות, כפי שמנסה המבקש לטעון, לעניין מידת העונש. אשר על כן, נראה כי במקרה דנן אין מקום להתערבות.
סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, ג' בניסן התשע"א (7.4.2011).
ש ו פ ט