רע"פ 4260/11 אליהו גזי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 52509-02-11 כבוד השופטת נ' אוהד ) מיום 15.5.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (תת"ע 4926-12-09 כבוד השופטת ר' רז ) מיום 25.1.2011. כמו כן, מצרף המבקש בקשה לעיכוב ביצוע של רכיב הפסילה בפועל שנגזר עליו, עד למתן החלטה בעניינו.

בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת הראיות, בעבירה של אי ציות לתמרור ב' 37 ואי מתן זכות קדימה לרכב הבא או הנכנס לצומת. על המבקש נגזרו 6 חודשי פסילה בפועל, פסילה על תנאי וקנס בסך 1,000 ש"ח. ערעורו על גזר הדין נדחה על ידי בית המשפט המחוזי אשר קבע כי לא נפלה כל טעות בגזר הדין וכי העונש שנגזר אינו חורג ממתחם הסבירות, במיוחד בהתחשב בעברו הפלילי המכביד של המבקש בתחום התעבורה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי עונש הפסילה בפועל שנגזר עליו חמור יתר על המידה. זאת לאור העובדה שהוא איננו נהג המסכן את הציבור ועל כן אין לדבריו הצדקה להשית עליו עונש של פסילת רישיון בפועל. עוד טוען המבקש, כי שגו הערכאות הקודמות כאשר לקחו בחשבון את עברו הפלילי הרחוק, כשיקול לחומרת העונש וכן בכך שלא לקחו בחשבון את התמיהות שהעלה המבקש בערעורו לגבי עצם ההרשעה – כשיקולים לקולת העונש. לבסוף הוא טוען כי נסיבותיו האישיות, ביניהן מקומה של הנהיגה כמקור פרנסה יחיד לו ולבני משפחתו, מצדיקות הקלה בעונש.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה מטעם המשיבה. בקשה זו אינה מעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים כנדרש על מנת להצדיק מתן רשות ערעור (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה דנן מופנית כלפי חומרת העונש. כלל ידוע הוא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97

רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.3.1997). במקרה דנן, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה עברו הפלילי של המבקש, על אף חלוף הזמן מאז שביצע עבירות חמורות, מצדיק את גזר הדין שניתן ואין בו חריגה ממתחם ענישה סביר. די בכך כדי לדחות את הבקשה דנן.

בשולי הדברים אוסיף, כי בהינתן העובדה שעניינה הבלעדי של בקשת רשות הערעור דנן הינו חומרת העונש, הרי שלא היה כל מקום להעלאת טענות ביחס לעצם ההרשעה. כמו כן, אין בטענותיו של המבקש, לפיהן נפלו פגמים בהכרעת הדין, כדי להצדיק התערבות בעונש, שכן לאחר שהוכרע כי אדם הורשע בעבירה פלילית מעל לכל ספק סביר, ומשלא הוגש ערעור על הכרעה זו, הרי שאין עוד משמעות לעוצמתן של הראיות העוסקות באשמתו בעבירה, גם לא כשיקול למידת עונש (ראו דבריי ברע"פ 1508/11 ירון כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.4.2011). עוד יוער, באשר לטענותיו של המבקש לעניין חשיבותו של שיקול המסוכנות במסגרת פסילת רישיון, הרי שהוא סומך ידו על דין העוסק בפסילת רישיון עד תום ברור ההליכים בעוד שבענייננו מדובר בפסילה שהושתה

במסגרת גזר הדין אשר לה תכליות והצדקות נוספות מעבר למסוכנות הנהג לציבור.

סוף דבר, הבקשה נדחית וממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהוגשה עימה.