פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1513/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
משה גלעד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.6.06 בע"פ 70041/06 שניתן על-ידי כבוד
השופטים: ש' טימן – אב"ד, ש' ברוש וי' שיצר
החלטה
מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט
ש' טימן ,
כבוד השופטת ש' ברוש וכבוד השופטת י' שיצר )
בע"פ 70041/06 מיום 28.6.06, במסגרתו דחה את ערעור המבקש על גזר דינו של בית-משפט השלום ברמלה בת.פ 7445/01.
כנגד המבקש הוגשו לבית-משפט השלום ברמלה שני כתבי אישום המייחסים לו עבירה של זיוף מסמך לפי סעיף 418 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של שימוש במסמך מזוייף לפי סעיף 420 לחוק העונשין; עבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין; עבירה של נסיון לקבלת דבר במרמה לפי סעיף 415+סעיף 25 לחוק העונשין וכן עבירה של הוצאת שיק ללא כיסוי לפי סעיף 432 לחוק העונשין.
לפי הנטען בכתב האישום הראשון (ת.פ 7445/01. להלן: התיק העיקרי ), בחודש דצמבר 1997 או בסמוך לכך, פגש המבקש מספר עובדים זרים בתל-אביב. אלה הפקידו בידיו את דרכונם ובתמורה לסידור אשרת שהייה במדינת ישראל, קיבל מידיהם סכום כולל של 7460 ₪. עוד נטען בכתב האישום, כי בסמוך לאחר מכן, זייף המבקש את דרכונם והטביע חותמת מזוייפת של משרד הפנים.
לפי הנטען בכתב האישום השני (ת.פ 4159/02), בתאריך 19.5.00 או בסמוך לכך, גנב המבקש שני צ'קים ריקים מפנקס הצ'קים של המתלונן וזייף את שני הצ'קים, ומילא את סכומם- צ'ק אחד על סך של 75,000 ₪ והצ'ק השני על סך של 85,000 ₪ וחתם בחתימה הנחזית להיות חתימתו של המתלונן. עוד נטען בכתב-האישום, כי סמוך לאחר מכן, מסר המבקש את שני הצ'קים המזוייפים למר מיכאל שם טוב וניסה לקבל במרמה מחיקת חוב שהיה חייב לו.
ביום 23.12.02, הורה בית-משפט השלום (כבוד השופט ג' נויטל ) על צירופו של ת.פ. 7445/01 לתיק ת.פ 4159/02 ולרשימת הצירוף של תיקי משטרה שנפתחו כנגד המבקש אשר הודה והורשע בעבירות שביצע במהלך השנים 1996-2005.
בהכרעת דינו מיום 14.7.02, הרשיע בית-משפט השלום, את המבקש על יסוד הודאתו בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום שבת.פ 4159/02. בהכרעת דינו מיום 23.12.02 ומיום 9.11.05, הרשיע בית-משפט השלום, את המבקש על יסוד הודאתו בעבירות המיוחסות לו ב-28 תיקי משטרה אותם ביקש לצרף.
בגזר דינו מיום 21.11.05, הטיל בית-משפט השלום על המבקש עונש מאסר בפועל למשך 45 חודשים; 18 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה נגד רכוש; 8 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה לפי אחד הסעיפים 416, 432, 441 או 443 לחוק העונשין או עבירה לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב- 1952, והכל-לרבות ניסיון; פיצוי בסכום כולל של 325,700 ₪ למתלוננים שניזוקו ממעשיו; קנס בסך של 5,000 ₪ או חודשיים מאסר תמורתו.
על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.
בפסק דינו מיום 28.6.06, דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט
ש' טימן ,
כבוד השופטת ש' ברוש וכבוד השופטת י' שיצר ) את ערעורו של המבקש, תוך שהוא מציין, כי מספר הנפגעים שהותיר בשטח, מספר "העבודות" שביצע במשך השנים מאז אותה עבירה בודדת שעליה נשפט, ותוך כדי ניהול משפטו, מעידים על כך כי מדובר בעבריין סדרתי העוסק בזיוף, מרמה, קבלת דבר במרמה, שגם הכניס לכיסו סכומים לא קטנים וגרם עוגמת נפש לאנשים רבים. בית המשפט המחוזי הצטרף לגזר דינו "המנומק היטב", כלשונו, של בית-משפט השלום וקבע, כי התוצאה אינה חורגת מהענישה הראויה למקרים כגון אלה, ולולא הודייתו כמו גם צירוף התיקים, היה צריך להיות עונשו כבד הרבה יותר.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.
עיקר טענת המבקש הוא, כי שגה בית המשפט המחוזי עת לא הפחית מחומרת העונש ולא שקל את נסיבותיו האישיות במסגרת גזר-הדין. לטענתו, ריצה עונש מאסר בעבור העבירות שביצע בשנת 1984, ובעקבותיו נקלע למצב שחייב אותו לבצע את העבירה שעליה נשפט היום. עוד הוסיף, כי ביצוע העבירות לא נועד לרווחתו האישית וכי כל חייו היה אדם נורמטיבי עד ל"נפילתו" בשנת 1984 ואף כאשר ריצה תקופת מאסר בכלא, היה אסיר למופת. עוד ציין, כי נסיבותיו האישיות, לרבות גילו, מצבו הכלכלי, העדר ייעוץ מקצועי, הבעת חרטה בגין מעשיו מצדיקים מתן רשות ערעור.
מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור הן בשל העדר עילה והן לגופם של דברים. ראשית, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה לא מגלה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". שכן, המקרה דנן אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית מיוחדת המצדיק דיון בפני ערכאה שלישית. עוד ציינה, כי הלכה היא, שחומרת העונש אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור. שנית, פסקי הדין של בית-משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי מלמדים, כי אלה התחשבו בכל טענותיו של המבקש ונסיבותיו האישיות וכי עונשו לא חורג ממסגרת מדיניות הענישה המקובלת בעבירות דנן והוא ראוי בהחלט.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, ובפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להדחות.
הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא ניתנת במקרים חריגים, בהם נפסקה הלכה חדשה או במקרה בו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 ). אין לטעמי בבקשה זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". העניין נדון לגופו של עניין כבר בשתי ערכאות. יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו, בין היתר, רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6131/05 אליהו מחפוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). לטעמי, מקרה זה אינו מקרה חריג, המצדיק סטייה מהלכה זו. העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובלת בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.
אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להדחות.
אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש. בית-משפט השלום, בגזרו את עונשו של המבקש, התחשב לקולא בהודייתו של המבקש ובחרטתו וכן שקל את עברו כאדם נורמטיבי ונסיבותיו האישיות. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר אישר את גזר דינו של בית-משפט השלום והדגיש, כי לולא ההתחשבות לקולא בנסיבותיו האישיות, הרי שהעונש היה חמור יותר. ודוק; המבקש ביצע חלק מהעבירות, שעה שהיו תלויים ועומדים נגדו הליכים משפטיים. צא וראה, כי המבקש לא זנח, אפוא, את דרך העבריינות ובחר להמשיך לבור בה.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, כ"ב בניסן התשס"ז (10.4.2007).
ש
ו פ ט