רע"פ 6131/05אליהו מחפוד נ. מדינת ישראל

בכתב אישום מתוקן שהוגש לבית-משפט השלום בפתח-תקווה יוחס למבקש, אליהו מחפוד, ביצוען של עבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה). אלו כללו, בין היתר, השמטת הכנסה מדו"ח (סעיף 220(1) לפקודה), ניהול פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים (סעיף 220(4) לפקודה) ושימוש במרמה, עורמה ותחבולה (סעיף 220(5) לפקודה. על-פי הנטען, ניהל המבקש בשנות המס 2001-1995 עסק להשכרת ציוד לאירועים בשם "כסא לי". במהלכה של תקופה זו, הגיש המבקש דו"חות שנתיים לפקיד השומה, בהם לא דיווח על מלוא הכנסותיו מעסקו. כמו כן נטען, כי במהלך השנים 2001-1998, ביצע המבקש או אחרים מטעמו שינויים בחשבוניות מס שקיבל מספקים, על ידי כך שהוספו להן פרטים שונים מתוך כוונה לרמות את רשויות המס על ידי הגדלה פיקטיבית של הוצאותיו.

המבקש הורשע על-פי הודאתו, ובמסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, עתרה המשיבה לעונש מאסר שלא יעלה על עשרה חודשי מאסר לריצוי בפועל, וכן למאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח.

בית-משפט השלום קיבל את הסדר הטיעון, וגזר למבקש תשעה חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי, וקנס בסך 10,000 ש"ח. המבקש, שלא השלים עם חומרת העונש שהושת עליו, ערער על הכרעת דינו של בית-משפט השלום. הוא טען, כי העונש שנגזר לו אינו עולה בקנה אחד עם רמת הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע, ובפרט כי לא ניתן די משקל לנסיבותיו האישיות ולעברו הנורמטיבי. המבקש הוסיף וטען, כי ההחמרה בעונשו יסודה בטעות, באשר בית-משפט השלום ייחס לו, לטענתו, הרשעה בעבירות זיוף - עבירה אשר הופיעה בכתב האישום המקורי אולם נמחקה בכתב האישום המתוקן שהיה הבסיס להסדר הטיעון. המבקש הפנה בעניין זה לגזר דינו של בית-משפט השלום, בו נעשה שימוש במינוח "זיוף" פעמים אחדות, לצורך תיאור מעשיו.

בית המשפט המחוזי (השופטים ד' ברלינר, א' קובו, ק' ורדי) דחה את ערעורו של המבקש, ומכאן הבקשה שבפני, בגדרה שב המבקש ומשיג כנגד חומרת עונשו. לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו די הצורך על שיקולים כבדי משקל התומכים בהשתת עונש קל יותר, בהם חיסכון בזמן שיפוטי, היעדר עבר פלילי והשבת הכספים נשוא הפרשה לידי שלטונות המס.

דין הבקשה להידחות. כידוע, טענות בדבר חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, זולת באותם מקרים בהם מתגלה סטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת. המקרה שבפנינו אינו נמנה על אלה. בית-משפט זה הדגיש, לא אחת, את החומרה היתירה הנודעת לעבריינות כלכלית, ואת הצורך – כפועל יוצא מכך - במדיניות ענישה מרתיעה ביחס אליה (השוו על"ע 3467/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' צלטנר , פ"ד נו(2) 895, 902). העונש שהושת על המבקש, בהתחשב בתקופה הממושכת בה בוצעו העבירות ובהיקפן הכספי, אינו מלמד על סטייה ממדיניות הענישה המקובלת, וממילא אינו מגלה עילה להתערבותו של בית-משפט זה.

אף בטענות המבקש לעניין הטעות שיצאה תחת ידו של בית-משפט השלום עת עשה שימוש במונח "זיוף", אין כדי להועיל לו. אכן, יכול וראוי היה להימנע משימוש במונח זיוף בגזר הדין, ברם, גם ללא תוספת זו דעתי היא שהעונש שהושת על המבקש הנו מתון ביותר, והחשוב מכל שהעונש לא חרג מהסדר הטיעון אותו גיבשו הצדדים.

התוצאה היא, אפוא, שהבקשה נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.