רע"פ 11666/05 תומר בן זאב נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו נהיגה ברכב ללא רישיון, עבירה על סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א–1961, ושימוש ברכב מנועי ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, עבירה על סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל–1970.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 23.9.04 נהג המבקש ברכב מבלי שהיתה לו פוליסת ביטוח בת-תוקף וללא רישיון נהיגה תקף, שכן רישיונו פקע למעלה מששה חודשים בטרם ביצוע העבירה.

המבקש, הגם שהוזמן לדיון כדין, הורשע, בהעדרו, בבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כב' השופטת נ' פראג לביא) בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, שכן בית-המשפט ראה באי התייצבותו לדיון הודאה בעובדות שנטענו בכתב האישום. בית-המשפט לתעבורה גזר על המבקש עונש של פסילת רישיון למשך ששה חודשים; פסילה על תנאי של שלושה חודשים למשך שלוש שנים וקנס בסך 2,000 ש"ח.

על הכרעת הדין ולחלופין על חומרת העונש הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת נ' אהד) דחה את הערעור בקובעו, כי המבקש נהג כמעט שנתיים ללא רישיון נהיגה תקף וכי אין להקל ראש בעובדה שרישיון הנהיגה שלו לא חודש בשל אי תשלום קנסות. עוד נקבע, כי על בית המשפט להקפיד על ציות לחוקי התעבורה באמצעות ענישה הולמת וכי לא מצא מקום להתערב בעונש שנגזר על המבקש, שכן אין הוא מוגזם לחומרה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

המבקש טוען בבקשתו, כי הטלת העונשים עליו נעשתה בלא כל נימוק ובאופן שרירותי. לגופו של ענייו טוען המבקש, כי עונש הפסילה שהוטל עליו מנוגד לרמת הענישה המקובלת וממיט עליו אסון כלכלי, שכן פסילת הרישיון מחייבת אותו לשבת בביתו בלא אפשרות לעבוד. לפיכך מבקש הוא להסתפק בריצוי שלושת חודשי הפסילה שאותם ריצה זה מכבר.

מנגד, טוענת המשיבה, כי בקשת המבקש להקלה בעונשו אינה מצדיקה עילה למתן רשות ערעור וכי לגופו של עניין העונש שהוטל עליו אינו חורג מן המקובל בגין העבירות בהן הורשע. אשר להעדר ההנמקה, טוענת המשיבה, כי משנמנע המבקש מלהתייצב לדיון, אליו הוזמן כדין, ראה אותו בית-המשפט לתעבורה כמי שהודה בעובדות כתב האישום. לפיכך מבקשת היא לדחות את הבקשה.

דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנת במשורה רק באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטני של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

עיון בבקשת רשות הערעור מגלה, כי למעשה משיג המבקש על חומרת העונש שהושת עליו, בייחוד על פסילת הרישיון הממושכת, לטענתו. כידוע, טענות בדבר חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, זולת באותם מקרים בהם מתגלה סטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת (ראו רע"פ 6131/05 אליהו מחפוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ואילו במקרה דנן, העונש שהושת על המבקש, בהתחשב בעבירות בהן הורשע, אינו מלמד על סטייה ממדיניות הענישה המקובלת, וממילא אינו מגלה עילה להתערבותו של בית-משפט זה. לפיכך, בדין קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין להתערב בשיקול הדעת של בית-המשפט לתעבורה, מקום שלא נפלה טעות בגזר-דינו, וזאת חרף העובדה שגזר הדין לא נומק.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.