רע"פ 6291/08 סלים אפיניש נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בבאר שבע (ת' 7733/07) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961; ועבירה לפי תקנה 169ב' לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

על פי המתואר בכתב האישום ביום 24.8.2007 בשעה 23:46 נעצר המבקש על ידי משטרת התנועה כשנהג ברכבו. בבדיקה שנערכה לו באמצעות מכשיר הינשוף נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אויר נשוף הגיע לכדי 675 מיקרוגרם (כמעט פי שלושה מהמותר על פי חוק). כמו כן בדו"ח המאפיינים שהוגש לבית המשפט לתעבורה צוין כי נדף ריח של אלכוהול מפיו.

ביום 2.1.2008 הורשע המבקש, שלא בפניו, בבית המשפט לתעבורה בבאר שבע (כבוד השופט ד' לנדסמן ). בהכרעת הדין ציין בית המשפט כי משלא התייצב הנאשם לדיון למרות שזומן כדין, הוא רואה בו כמי שמודה באשמה בהתאם להוראות סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). גזר הדין ניתן אף הוא באותו המועד ובו השית בית המשפט על המבקש קנס של 1,500 ש"ח, פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים בניכוי ימי הפסילה המנהלית אותם ריצה וארבעה חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים.

ביום 7.1.2008 הגיש המבקש לבית המשפט לתעבורה בקשה לביטול פסק הדין בה טען כי לא התייצב לדיון מסיבות בריאותיות אך לא צרף אישורים רפואיים לדבר. בית המשפט לתעבורה דחה את הבקשה וציין כי התופעה של אי התייצבות למשפט ולאחריה הגשת בקשה לביטול פסק הדין הפכה לנורמה שלילית המעמיסה על בית המשפט. כן ציין הוא כי על המבקש, באם הרגיש ברע, היה להודיע על כך בעוד מועד לבית המשפט וכי המבקש לא צרף כל אישור רפואי לבקשתו.

ביום 11.1.2008 הגיש המבקש בקשה נוספת לבית המשפט לתעבורה אליה צורף אישור רפואי בכתב יד, הנושא תאריך

31.12.2007 בו צוין כי הוא מצונן ויש לו חום גבוה ואישור רפואי בנושא תאריך 28.1.2008 מטעם רופאת ילדים לפיו לא יכול היה לעבוד מיום 1.1.2008 ועד ליום 3.1.2008. בית המשפט לתעבורה דחה אף בקשה זו כשהוא חוזר ומציין את התופעה הפסולה בה נאשמים אינם מתייצבים למשפט ומגישים בקשה לביטול פסק הדין משמתברר העונש שהטל עליהם, וקובע כי האישורים אותן המציא המבקש אינם מתייחסים לחוסר יכולת להופיע בפני בית המשפט ואינם פוטרים אותו מהודעה לבית המשפט ובקשת דחיית מועד הדיון.

לאחר שנדחו בקשותיו כאמור, הגיש המבקש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ

5135/08). בפני בית המשפט המחוזי העלה המבקש לראשונה טענה נוספת, לפיה היה נתון במעצר בית מלא במועד המשפט וסבר בטעות כי הגעה לבית המשפט תהווה הפרה של תנאי מעצר הבית. ביום 11.6.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובו נדחה ערעור של המבקש על הרשעתו ועל חומרת העונש. בית המשפט המחוזי פרס את ההלכות שנקבעו ביחס לסעיפים 240(א)(2) ו- 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי וקבע כי בנסיבות העניין לא הניח המערער כל תשתית עובדתית לפיה נבצר ממנו להגיע לדיון בפני בית המשפט לתעבורה ולמצער לשלוח בקשת לדחיית הדיון. אף לעניין העונש קבע בית המשפט כי אין הוא חורג מן הנהג במקרים דומים. משכך, נדחה ערעורו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה חוזר המבקש וטוען כי לא התייצב לדיון שנקבע בבית המשפט לתעבורה בשל מחלה ובשל כך שהיה שרוי במעצר בית מלא וכי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנות שנתן לסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי.

מנגד טוענת המשיבה כי אין להיענות לבקשה שכן אין היא עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור, וכי מכל מקום לא נפל פגם בקביעת הערכאות הקודמות.

לאחר שעיינתי בבקשה בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות. אין הבקשה מעלה לטעמי עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

כך בפרט בכל הנוגע לעונש הנגזר על המבקש, כאשר הלכה היא, כי טענות בדבר חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, זולת באותם המקרים בהם מתגלה סטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת (ראו רע"פ 6131/05 מחפוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)(2005)).

למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. התנאי להפעלת החזקה המצויה בסעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי הינו כי בית המשפט התרשם שנעשתה המצאה כדין וכי אי ההתייצבות טמונה כולה ברצון הנאשם. בנסיבות העניין לא נראה כי שגה בית המשפט לתעבורה משקבע כי כך היה. אף בדחיית בקשת המבקש לביטול פסק הדין לא נפל פגם. התופעה הנפסדת לפיה נאשמים בוחרים שלא להתייצב למשפטם ומבקשים את ביטול פסק הדין באם גזר הדין אינו נראה להם, צוינה כבר גם בבית משפט זה (ראו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 739 (2003) ). בנסיבות העניין, האישורים הרפואיים שהמציא המערער אינם מעלים סיבה מוצדקת להיעדרו מהדיון וודאי שלא לכך שנמנע מבקשת דחייתו. כך גם לגבי טענתו כי שהה במעצר בית, מה גם שטענה זו הועלתה לראשונה רק בפנייתו לבית המשפט המחוזי. משכך, אף מטעם זה אין מקום להיעתר לבקשתו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.