רע"פ 10459/05 רון לנדאו נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 20.10.03, לבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום (פ.ל 309/03), המייחס לו מספר עבירות: נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה), בקשר עם סעיף 39א לפקודת התעבורה; נהיגה בקלות ראש, עבירה על סעיף 62(2) לפקודת התעבורה; אי ציות להוראת שוטר, עבירה לפי סעיף 23(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) וסירוב למסור דגימת דם, עבירה לפי סעיף 169(א) וסעיף 169ג(א) לתקנות התעבורה.

על-פי עובדות כתב האישום, נהג המבקש, כשהוא שיכור, במכוניתו ביום 17.8.03 ברחוב אבן גבירול בתל-אביב ופנה שמאלה בניגוד לאור אדום שדלק ברמזור. המבקש לא ציית לשוטרים שנסעו אחריו בניידת משטרה והורו לו לעצור, המשיך בנסיעה כשהוא חוצה צמתים נוספים באור אדום עד שנחסם על ידי ניידת משטרה ונעצר, כאשר שוטר נאלץ לנפץ את חלון הרכב – או אז סירב למסור דגימת דם.

בית-המשפט לתעבורה (כב' השופט מ' דרורי) הרשיע את המבקש בעבירה של נהיגה בשכרות וכן בעבירה של נהיגה בקלות ראש, וזיכה אותו מביצוע שתי העבירות הנוספות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט גזר על המבקש קנס בסך 2500 ש"ח ופסילת רישיון לתקופה של 18 חודשים בפועל, וכן מאסר לתקופה של 4 חודשים על תנאי למשך 3 שנים ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורו טען המבקש כנגד הרשעתו בעבירה של נהיגה בשכרות ולחלופין, כנגד חומרת העונש.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור על שני חלקיו. בית-המשפט קבע כי הכרעת הדין מנומקת ומבוססת על ראיות נסיבתיות שכולן יחד מביא למסקנה בדבר היותו של המבקש שיכור בעת נהיגתו. אשר לעונש קבע בית המשפט המחוזי כי אין בנסיבות האישיות שמנה המבקש כדי להפחית מעונש החובה שנקבע בחוק - 24 חודשי פסילה, וכי חסד עשה עימו בית המשפט כשגזר עליו 18 חודשי פסילה בלבד.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענת המבקש היא כנגד הרשעתו בעבירת נהיגה בשכרות על סמך מקבץ הראיות הנסיבתיות שמנה בית המשפט. לטענתו, אומנם הודה כי שתה 4 כוסיות וודקה אולם לא הוכח כי שתה אלכוהול מעל הכמות המותרת בחוק. עוד טוען הוא כי אין כל משקל ראייתי לעובדה שנדף ממנו ריח אלכוהול. המבקש טוען כי נסיעתו תוך חציית רמזורים באור אדום מעידה על החלטה רציונאלית ולא על שכרות ואף ניפוץ שמשת חלון המכונית אינו מעיד על כך שנהג בשכרות. לפיכך, מבקש הוא לבטל את הרשעתו בעבירת הנהיגה בשכרות. לחלופין, משיג הוא על חומרת העונש.

מנגד, תומכת המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, אין בבקשה הצדקה למתן רשות ערעור. המשיבה טוענת כי הרשעתו של המבקש בעבירת הנהיגה בשכרות מבוססת על ראיות נסיבתיות המשתלבות היטב זו עם זו וכי בדין קבעו שתי ערכאות כי מדובר בראיות מספיקות להוכחת אשמתו של המבקש. אף פסק הדין עליו מסתמך המבקש (ר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 463, להלן: הלכת עודה), אין בו כדי להועיל למבקש שכן נקבע שם כי ניתן להוכיח את עובדת שכרותו של אדם אף ללא בדיקת שכרות מדעית, אלא בראיות אחרות, וכך עשה בית המשפט.

החלטתי לדחות את הבקשה.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות אשר נתנו את דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש, זאת בהסתמך על הראיות אשר הוצגו בפניהם ונראה, כי לאור האמור, אין מקום לבדיקה נוספת של עניין זה בערכאה שלישית. הלכה היא, כי מתן רשות לערער בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית שעניינה איננו רק רלבנטי לבעלי-הדין. במקרה שבפני, כך נראה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש אף לא הצביע על כל עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). כאמור, שתי ערכאות בחנו את הראיות בעניינו של המבקש וקבעו כי יש במכלול הראיות כדי להביא להרשעתו מעבר לכל ספק סביר בעבירת הנהיגה בשכרות. הראיות עליהן הסתמכו היו אופן הנהיגה של המבקש עד שנעצר: התעלמותו מאורות אדומים בצמתים בהם נסע, אי הבחנתו בשוטרים אשר כרזו לו וביקשו ממנו לעצור, אילוץ שוטר לנפץ את חלון המכונית כדי לעורר את תשומת לב המבקש, יחד עם ריח האלכוהול שנדף מפיו והודייתו כי שתה 4 כוסיות וודקה בטרם נהג במכונית. גם אני סבור, כמו שתי הערכאות דלמטה, כי יש במכלול הראיות כדי להביא למסקנה שהמבקש נהג בשכרות על פי הלכת עודה, שלפיה ניתן להוכיח את עובדת שכרותו של אדם אף ללא בדיקה מדעית, ולא מצאתי בטענות המבקש עילה להתערב בהרשעתו בעבירה זו.

אף טענת המבקש לגבי חומרת העונש דינה להידחות. הלכה היא, כי טענות בדבר חומרת העונש לעולם אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, זולת באותם המקרים בהם מתגלה סטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת (ראו רע"פ 6131/05 אליהו מחפוד נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם)). המקרה של המבקש אינו נמנה על מקרים אלה במיוחד לאור העובדה שהעונש אשר הוטל על המבקש, הינו עונש מופחת מן העונש המינימאלי המצוין בחוק, וכי בכך "חסד עשה בית המשפט עימו".

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.