רע"פ 11060/05 מוטי גרוס נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-המשפט לתעבורה בירושלים כתב אישום, המייחס לו עבירה של נהיגה במהירות מופרזת, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 (להלן: התקנו ת).

לפ י הנטען בכתב האישום, בתאריך 17.12.04, בשעה 11:05 או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכב פרטי מעטרות לצומת מחנה עופר, בדרך שאינה עירונית, עם שטח הפרדה בנוי, אשר בה מותרת מהירות מירבית של 90 קמ"ש. לפי הנטען, נהג המבקש בדרך זו, במהירות של 125 קמ" ש .

ביום 29.6.05 הרשיע בית-המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, והטיל עליו עונש של פסילת רישיון על תנאי של חודשיים למשך 3 שנים .

על קולתו של גזר-דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים .

בערעורה, טענה המשיבה, כי בית-המשפט לתעבורה לא ציין בגזר-הדין נסיבות מיוחדות שיצדיקו אי-הטלת קנס כלל, כפי שמתחייב על-פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: החוק). בנוסף טענה המשיבה, כי נוכח עברו הפלילי של המבקש, המהירות הגבוהה בה נתפס והצורך בהרתעה, יש להטיל עליו גם קנס .

ביום 17.11.05 קיבל בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' חבש) את ערעורה של המשיבה, בקובעו, כי אכן נדרש בית-המשפט לפעול על-פי הוראות החוק עת הוא קובע, כי נאשם אשם בעבירה המיוחסת לו וחורץ את גזר-דינו. לפיכך, קבע בית-המשפט המחוזי, כי יש להחמיר בעונשו של המבקש, והוסיף לעונשו קנס בגובה של 750 ש" ח.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני .

בגדר הבקשה, טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בפרשנות שנתן לסעיף 230 לחוק, שכן אם לא גזר בית-המשפט על נאשם קנס מלכתחילה, הרי שהוא לא מחויב בקיומן של נסיבות מיוחדות, על-מנת להימנע מהטלת קנס נמוך מהסכום הנקוב בהודעת התשלום .

מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הבקשה. כמו-כן, טוענת המשיבה, כי על-פי סעיף 230 לחוק, רשאי בית-המשפט לסטות לקולא מגובה הקנס הנקוב בהודעת התשלום רק בנסיבות מיוחדות. לפיכך, סבורה המשיבה, כי פרשנות תכליתית של הסעיף מחייבת את המסקנה, שכאשר בית-המשפט מבקש שלא להטיל קנס כלל, וודאי שנדרשות נסיבות מיוחדות, אשר על כאלו, לא הצביע המבקש ואף לא ציין אותן בית-המשפט לתעבורה בגזר-דינו. בנוסף, לטענת המשיבה, צדק בית-המשפט המחוזי עת החמיר בעונשו של המבקש, שכן למבקש עבר תעבורתי מכביד ובנסיבות אלה, מן הראוי היה להחמיר בעונש אשר נגזר על-ידי בית-המשפט לתעבורה אשר כלל פסילה על תנאי ותו לא .

דין הבקשה להידחות .

ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית שעניינה איננו רק רלבנטי לצדדים היושבים בהכרעה במחלוקת. במקרה שבפני, כך נראה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון נוסף בעניינו של המבקש ואין בטיעוני המבקש כל "חשיבות ציבורית ".

בנוסף, יצוין, כי בקשת רשות ערעור זו מופנית כנגד חומרת העונש שהושת על המבקש. אולם, הלכה היא, כי טענות בדבר חומרת העונש לעולם אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, זולת באותם המקרים בהם מתגלה סטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת (ראו רע"פ 6131/05 אליהו מחפוד נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם)). נוכח הדברים האמורים, ברור הוא, כי המקרה של המבקש אינו נמנה על מקרים אל ה.

כמו -כן, אף לגופו של עניין, מן הראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. בענייננו, המבקש לא הצביע על כל נסיבות מיוחדות בעניינו, אשר יצדיקו סטייה מנורמת הענישה הקבועה בסעיף 230 לחוק .

בנוסף, במיוחד דברים אמורים, לאור העובדה שלמבקש עבר פלילי מכביד בתחום התעבורתי, אשר כולל לא פחות מאשר 11 הרשעות תעבורה, בהן עבירות של אי ציות לתמרור "עצור", עקיפה בניגוד לכיוון וכן שתי עבירות מהירות, אשר האחרונה שבהן נעברה 6 חודשים לפני מועד ביצוע העבירה נשוא בקשת רשות ערעור זו.

לפיכך נראה, כי קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה החמיר את העונש שנגזר על המבקש בבית-המשפט לתעבורה, והטיל קנס בנוסף לפסילה על תנאי שנגזרה עליו מלכתחילה – בדין יסודה.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית .