רע"פ 7913/07 אברהם רמז נ. מדינת ישראל

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא ס' רוטלוי וכבוד השופטות: ע' סלומון צ'רניאק ו י' שיצר )

בע"פ 701017/07 וע"פ 71122/07, מיום 9.9.2007, במסגרתו דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית-משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו בת"ד 10873/06.

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב יפו (להלן: בית-המשפט לתעבורה ) ב-ת.פ. 10873/06 כתב אישום, המייחס לו ביצוע עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 ס"ח 864 (להלן: חוק העונשין ) יחד עם סעיפים 64 ו-40 לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 ק"ת 1128 (להלן: תקנות התעבורה ) וכן עבירה של נהיגה כשרישיון הרכב אינו בתוקף, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 דמ"י 7.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 14.2.2006, בשעה 9:30 או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכב מסוג מיצובישי מסחרית מ.ר 1504302, ברחוב גולדה מאיר בעיר חולון, מכיוון מערב למזרח, כשהוא נוסע בנתיב השני מבין השלושה שבכביש והתקרב לצומת הרחובות מוטה גור והכביש (להלן: הצומת ). סמוך לצומת מעבר חצייה.

עוד נטען, כי אותה שעה, יצחק מיכלשוילי ז"ל, יליד 1933 (להלן: המנוח ) החל לחצות את מעבר החצייה משמאל לימין כיוון נסיעת המבקש. המנוח הספיק לחצות כ- 3.6 מטרים במעבר החצייה, ואז, פגע בו המבקש, בחזית שמאל של רכבו, מבלי שאפשר למנוח להשלים בבטחה את המעבר ומבלי שבלם. המבקש לא שם ליבו לנעשה בכביש, נרדם למספר שניות, לא הבחין במנוח למרות שבעת קרות התאונה הראות הייתה טובה. כתוצאה מהתאונה, נחבל המנוח בראשו ונגרמו לו שברים, פצעים ודימום. כן נחבל המנוח בפניו ובגפיו נגרמו שברים. כתוצאה מפגיעות אלו, נפטר

המנוח ומותו נקבע במקום על ידי צוות מד"א.

כמו כן נטען, כי בעת קרות התאונה, נהג המבקש כשרישיון רכבו לא בתוקף מיום 8.2.2006.

בהכרעת דינו מיום 14.9.2006, הרשיע בית-המשפט לתעבורה את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וזאת על יסוד הודאתו.

בגזר דינו מיום 26.4.2007,

הטיל בית-המשפט לתעבורה על המבקש עונש מאסר לתקופה של 7 חודשים; מאסר על תנאי של 10 חודשים למשך 3 שנים לבל ינהג בהיותו פסול מנהיגה; פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 12 שנים וכן קנס בסך של 2000 ש"ח. על גזר דין זה הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו. מנגד, הגישה המשיבה ערעור על קולת העונש.

בפסק דינו מיום 9.9.2007, דחה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו את ערעור המבקש וקיבל את ערעור המשיבה. בית המשפט הדגיש כי עסקינן בנהג שנהג בשעה 09:00 בעיבורה של עיר והתעלם מזכותו של הולך רגל לחצות בבטחה את מעבר החצייה. הולך הרגל הספיק לחצות מרחק גדול לכל הדיעות, והמבקש עדיין לא הבחין בו חרף ראות פתוחה של 70 מטר . לאור נסיבות האירוע, הדגיש בית המשפט, הרי שמדובר ברשלנות חמורה ברמה גבוהה ולא בטעות מינורית של הרף עין היכולה לקרות לכל אדם ולכל נהג. למבקש כמות מצטברת גדולה של הרשעות ביחס לאדם יליד 1964 שיש לו רישיון לרכב עד 15 טון ולמונית, ואלו אינן עבירות משמעתיות טכניות בלבד. המבקש הורשע בעבר, בין היתר, בעבירה של אי מתן אפשרות להשלים חצייה בבטחה וכן לחובתו מספר לא מבוטל של עבירות של נסיעה ללא רישיון רכב תקף כפי שנעשה במקרה דנן. בית המשפט הטעים, כי מתפקידו להגן כראוי על זכותם של הולכי רגל לחצות את הכביש בבטחה וזאת בעיקר על ידי הכבדה בענישה. גם אם למבקש אין עבר פלילי, הרי עברו התעבורתי, אי למידת לקח מפסילתו בעבר ונסיבותיו החמורות של המקרה מחייבות השתת מאסר לתקופה ארוכה מזו שהושתה עליו. בית המשפט התייחס לנסיבותיו האישיות של המבקש, כמו גם להמלצתו של שירות המבחן להמיר תקופת המאסר לריצוי בעבודות שירות וחרף זאת, גזר על המבקש עונש של מאסר בפועל של 12 חודשים והדגיש, כי לו היה יושב כערכאה ראשונה, וודאי היה מחמיר יותר.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

בבקשה שלפניי טוען בא-כוח המבקש, כי הסוגיה המשפטית הטעונה הכרעה במקרה זה מצדיקה קבלת הבקשה למתן רשות ערעור. הגם ומדובר בחומרת העונש, הרי שעסקינן במקרה חריג בו הצדק מחייב לחרוג מן הכלל וליתן משקל יתר לאינטרס הפרט. לטענתו, המשיבה ביקשה להשית על המבקש עונש מאסר ללא פירוט של תקופת ריצוי עונש המאסר ואכן בית-המשפט לתעבורה נעתר לבקשתה והשית על המבקש 7 חודשי מאסר בפועל. משכך, לא היה מקום כי בית-המשפט המחוזי יקבל את ערעור המשיבה לאחר שהאחרונה קיבלה את מבוקשה. לו המשיבה ביקשה להחמיר יותר עם המבקש, היה מקום שתטען זאת בפני בית-המשפט לתעבורה, ומשלא עשתה כן, אין מקום ל"מקצה שיפורים". עוד הוא טוען, כי שגה בית-המשפט עת התעלם כליל מהמלצתו של שירות המבחן.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור הן בשל העדר עילה והן לגופם של דברים. ראשית ; טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה לא מגלה עילה למתן רשות ערעור המצדיקה דיון בערכאה שלישית, שכן, לא עולה בעניינו כל שאלה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור בהתאם למבחנים שנקבעו בהלכת חניון חיפה. הבקשה עוסקת אך ורק בעונש שהוטל על המבקש ומשכך, טענות בדבר חומרת העונש ככלל אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור. המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. שנית ; המשיבה לא פירטה בטיעוניה לעונש מהו משך עונש המאסר המתבקש בעיניה. לא יעלה על הדעת כי מקום שבעל דין לא נקב בעונש המדויק שהוא יבקש להטיל, הרי שלא תקום לו זכות ערעור על העונש שנגזר. גזירת דינם של נאשמים היא מלאכתו של בית-המשפט. שלישית ; אין בהמלצת שירות המבחן כדי לכבול את שיקול דעתו של בית-המשפט, השוקל, בין היתר, שיקולי הרתעה וגמול.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, ולאחר עיון בפסק-הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להדחות.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא ניתנת במקרים חריגים, בהם נפסקה הלכה חדשה או במקרה בו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). אין לטעמי בבקשה זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". העניין נדון כבר בשתי ערכאות. יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו, בין היתר, רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2002); רע"פ 6131/05 אליהו מחפוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2005); רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). לטעמי, מקרה זה אינו מקרה חריג, המצדיק סטייה מהלכה זו. העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובלת בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להדחות.

אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש. בתקופה בה תאונות הדרכים גובות את מחירן בחיי אדם כמעשה של יום יום, מצווים בתי המשפט להחמיר עם עברייני התנועה. עסקינן בתופעה מאיימת שיש להירתם ולהילחם למניעתה ולהגן על בטחון הציבור באמצעות הרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית (ראו בש"פ 1753/07 אבו רקייה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 19.3.2007)). מעשהו של המבקש חמור מאוד. בהתנהגותו הרשלנית הוא יצר סכנה בכביש שקיפדה חייו של המתהלך במעבר חצייה אשר לו זכות הקדימה על פי חוק. המבקש טוען כי היות והמשיבה לא נקבה במספר החודשים המדויק לריצוי מאסר בפועל, הרי שהיא מנועה מלערער על קולת העונש ומשכך, שגה בית המשפט המחוזי עת קיבל את ערעורה. עם כל הכבוד, טענה זו אינה מקובלת עליי. בעניין זה, מסכים אני עם המשיבה כי מלאכת הענישה היא יציר כפיו של בית המשפט. לתביעה נתונה גם נתונה הזכות לערער על גזר הדין של בית המשפט לתעבורה מכוח ההוראות הקבועות בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 ס"ח 1123, ומסמכותה של ערכאת הערעור להחמיר בעונשו של הנאשם, עת התביעה הגישה ערעור על קולת העונש (ראו סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 ס"ח

1043).

איני מקבל את טענתו של המבקש, לפיה שומה היה על בית-המשפט לאמץ את המלצת שירות המבחן באשר לעונשו של המבקש. מתפקידו של בית המשפט להעריך ולשקול נסיבות רבות ומגוונות, כמו למשל, חומרת העבירה ונפיצותה בציבור, הגנה על שלום הציבור וביטחונו, הרתעת העבריין ועבריינים בכוח, התגמול שבענישה וכיוצא באלה. שיקולים אלה אינם מתחום שיקוליו של קצין המבחן, ואין הוא אף מוסמך להמליץ לגביהם. השופט, הוא אשר ישים במאזני שיקוליו, כאחד השיקולים החשובים, גם את המלצתו של קצין המבחן. אך בכך לא סגי

(ראו גם רע"פ 5434/07 שאדי פריג' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.9.2007); ע"פ 405/06 מדינת ישראל נ' אחמד חלייחל (טרם פורסם, 8.5.2006)). ודוק; ההחלטה בדבר הענישה היא בסמכותו הבלעדית של בית-המשפט. במקרה דנא, בית-המשפט התייחס להמלצתו של שירות המבחן, אך בסופו של יום, ולאחר ששקל את כל השיקולים הרלוונטיים, בין היתר, אינטרס הציבור ואינטרס משפחת הקורבן, הגיע למסקנה, כי יש להשית על המבקש עונש של מאסר בפועל. יתר על כן: בית-המשפט המחוזי אף הביע דעתו כי היה מחמיר בעונשו של המבקש אילו ישב כבית משפט קמא. ודוק; המבקש ביצע חלק מהמעשים, שעה שבעבר כבר נשא באמתחתו עונשים בגין אותם מעשים. צא וראה, כי המבקש לא זנח אפוא את דרכו העבריינית בכביש ובחר להמשיך לבור בה. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.