רע"פ 3163/07 ארנון דגני נ. מדינת ישראל

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגן-הנשיא ז' המר וכבוד השופטות י' שיצר ו י' שבח ) מיום 22.3.07, במסגרתו דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בת.פ 8784/03.

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס לו עבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

לפי הנטען בכתב האישום, מאיר לוי (להלן: המתלונן ) פנה למבקש בתחילת שנת 2001 וסיפר לו כי הוא זקוק להלוואה לשם רכישת רכב, ללא ידיעת אשתו עימה היה מצוי בהליך גירושין. המבקש הציע למתלונן, במירמה ובמטרה לקבל ממנו כספים בכזב, כי יפתח עבורו חשבון בנק על שמו וכך יוכל לקבל ממנו את הסכום הנדרש. המבקש הורה למתלונן להפקיד 33,000 ש"ח בחשבונו, בטוענו בכזב כי הסכום יבטיח את מתן ההלוואה. במהלך שלושה חודשים מסר המתלונן למבקש סכומי כסף בסך-כולל של 18,500 ש"ח במטרה שיופקדו בחשבון הבנק. משחזר בו המתלונן מלרכוש את הרכב סירב המבקש להשיב את כספו בתואנת שווא כי הכסף סגור בתוכנית חיסכון. לאחר מכן טען בתואנת שווא כי בינו לבין המתלונן סכסוך אזרחי שאינו מחייבו להשיב את הסכום.

בהכרעת דינו מיום 21.6.05, הרשיע בית-משפט השלום (כבוד השופט

מ' פלד ) את המבקש בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. בגזר דינו מיום 14.9.06, הטיל בית-המשפט על המבקש 21 חודשי מאסר מתוכם תשעה חודשים לריצוי בפועל ואילו היתרה תהא על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה על פי סעיף 415 או 418 או 420 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; קנס בסכום של 3,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו; וכן תשלום פיצוי כספי בסכום של 18,500 ש"ח למתלונן תוך 60 יום.

על פסק דינו של בית-משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי תל-אביב-יפו. בפסק דינו מיום 22.3.07, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש. בית-המשפט ציין כי לא נטענה טענה של ממש לעניין הכרעת-הדין והמבקש באמצעות בא-כוחו אף חזר בו מהערעור כנגד הכרעת-הדין. אשר לעונש קבע בית-המשפט כי לא ראה מקום להתערב בגזר דינו של בית-משפט השלום. למבקש עבר פלילי מכביד בעבירות מרמה, הונאה והתחזות. המבקש ריצה בעבר עונשי מאסר ממושכים אשר לא הביאו לשינוי דרכיו, ועל כן אין בעונש המאסר הנוכחי משום חוסר מידתיות.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

לטענת המבקש הוא לא זכה לייצוג הולם בבית-המשפט על ידי עורך דינו אשר לא היה מוכן לקראת הערעור ואף חזר בשמו מהערעור על הכרעת-הדין מבלי שנועץ בו ובניגוד לדעתו. לגופו של עניין טוען המבקש כי הרשעתו בפלילים אינה פרופורציונאלית למעשיו, וכי מדובר במחלוקת אזרחית גרידא. לעניין חומרת העונש טוען המבקש כי בית-המשפט לא נתן משקל נאות הן ל"הסרת המחדל" כלשונו עם החזרת החוב למתלונן, הן לעובדת נכותו בשיעור 60% והן לנסיבותיו האישיות והמצערות בעקבות לידת ולד מת למבקש, כמה ימים לפני מתן גזר-הדין. כמו-כן, בית-המשפט, לטענתו, נתן משקל עודף לעברו הפלילי משנות ה-70 וה-80.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי-הדין של הערכאות הקודמות, ומבלי להידרש לתגובתה של המשיבה, החלטתי לדחות את הבקשה.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא ניתנת במקרים חריגים, בהם נפסקה הלכה חדשה או במקרה בו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית או חוקתית, שהינה בעלת חשיבות החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 ). אין לטעמי בבקשה זו כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". העניין נדון לגופו של עניין כבר בשתי ערכאות. יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו, בין היתר, רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6131/05 אליהו מחפוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). לטעמי, מקרה זה אינו מקרה חריג, המצדיק סטייה מהלכה זו. העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובלת בעבירות מסוג מרמה ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להדחות.

המבקש טוען כי לא ניתן לו יומו בבית-המשפט המחוזי זאת היות וערעורו לא נטען. אולם בכתב-הערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי על ידי המבקש נמנות הטענות המרכזיות העולות מבקשתו הנוכחית ובהם ההתייחסות למצבו האישי והטענה כי מדובר בעוולה אזרחית ולא בעבירה פלילית. טענותיו נלקחו בחשבון ובית-המשפט החליט לדחות את ערעורו. בנוסף, המבקש הוא ששכר עורך-דין המתמחה לטענתו בתיקי תעבורה לייצגו בתיק פלילי על-כן טענותיו בדבר ייצוגו אינן במקומן ואינן יכולות להוות עילה לערעור נוסף.

לעניין הכרעת-הדין טוען המבקש כי ההליך הפלילי אינו ההליך המתאים למיצוי הדין עמו. לטענה זו אין אחיזה במציאות. משעה שבית-משפט השלום קבע כי אכן התקיים יסוד נפשי של מרמה, אף אם מדובר בפזיזות בלבד מצידו של המבקש, הרי שהרשעתו בעבירת מרמה בדין יסודה. כמו כן, החזרת החוב למתלונן אינה ממצה את ההליך המשפטי בכללותו. משעה שהוגש כתב-אישום התיק חדל לסוב אך ורק סביב הסכסוך האזרחי הפרסונאלי ועובר למסלול הפלילי בו המדינה הינה צד מרכזי. למותר לציין שהאינטרס הציבורי בתיקי מרמה אינו מסתכם בתיקון הנזק הכלכלי ועניינו אף להגן על הציבור מפני מעשי מרמה נוספים, וכן להעניש על מעשי המרמה, קל וחומר כאשר מדובר במעשי מרמה חוזרים ונשנים לאורך השנים.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

משנדחתה בקשת רשות הערעור, נדחית אף בקשת דחיית ביצוע גזר-הדין. על המבקש להתייצב לריצוי עונשו בתאריך 22.4.07 בשעה 10:00, במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על פי החלטת בית-המשפט המחוזי.