פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
8880/05
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
מוסא אלקדיים
נ ג ד
המשיב:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 72078/05 מיום 14.7.05, שניתן על-ידי
כבוד השופטת י' אמסטרדם
בשם
המבקש: עו"ד י' חודורוב
בשם
המשיבה: עו"ד זיו אריאלי
החלטה
כנגד המבקש הוגש לבית-המשפט לתעבורה ברמלה כתב אישום, המייחס לו עבירה של אי ציות לשוטר, לפי תקנה 23(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות); עבירה של סירוב להיבדק, לפי תקנה 169ו(א) לתקנות; עבירה של אי ציות לאור אדום ברמזור, לפי תקנה 22(א) לתקנות; עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, לפי תקנה 26(2) לתקנות בצירוף סעיף 38(1) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א–1961 וכן עבירה של נהיגה המסכנת עוברי דרך, לפי תקנה 26(1) לתקנות .
לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 14.12.01, בשעה 02:55 או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכב פרטי מסוג מאזדה, בכביש מספר 40 מכיוון צומת פיקוד העורף לכיוון צומת מצליח, כאשר בכניסה לצומת המרומזר בכיוון נסיעתו דולק אור אדום. בנסיבות אלה, לא ציית המבקש להוראות שניתנו על-ידי שוטר במדים, בכך שכאשר הורו לו שוטרים לעצור את נהיגתו, הגביר את מהירותו וברח מהם אל תוך מושב סתריה. זאת, כאשר הוא חוצה, בניגוד לאור אדום שבכוון נסיעתו, שני צמתים. לאחר שרכבו נעצר במושב סתריה, החל המבקש לברוח רגלית מהשוטרים. בנוסף, באותן הנסיבות והמקום, סירב המבקש להיבדק לפי דרישת השוטר ולמסור דוגמא של דם לבדיקת מעבדה .
ביום 9.9.04 זיכה בית-המשפט לתעבורה ברמלה (כב' השופטת ר' טאובר) את המבקש מהעבירות של אי ציות לאור אדום ברמזור ומהעבירה של סירוב להיבדק והרשיעו בגין העבירות האחרות שיוחסו לו בכתב האישום והטיל עליו קנס בסך של 2,000 ש"ח. בנוסף, פסל אותו מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, לתקופה של 24 חודשים וכן הטיל עליו עונש של פסילת רישיון על תנאי של 7 חודשים למשך שנתיי ם.
על הכרעת דין וגזר-דין אלה הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפ ו.
ביום 14.7.05 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' אמסטרדם) את הערעור, בקובעו, כי נוכח כל הנסיבות והראיות שהובאו בפניו, אין פלא שבית-משפט השלום לא נתן אמון בדברי המבקש והעדיף את גרסתם של השוטר והמתנדב שהיה עימו. בנוסף, דחה בית-המשפט המחוזי גם את הערעור לעניין העונ ש.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני .
בגדר הבקשה, שב המבקש על טענותיו כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי. בנוסף, טוען המבקש, כי ראוי היה לקחת בחשבון את העובדה, שהמשיבה נמנעה מלהביא לבית-המשפט את העד העיקרי, אשר היה אמור להעיד לזכותו. כמו-כן, טוען המבקש, כי במועד קרות האירוע נשוא בקשת רשות ערעור זו, לא הוכח שהשוטרים היו במדים. בנוסף טוען המבקש, כי יש להקל בעונשו לאור נסיבותיו האישיות ונסיבות המקרה. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי על אף שמדובר לכאורה בערעור בעניין פרטי, הרי שבמקרה זה, יש לשאלה חשיבות ציבורית .
מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בהכרעות הערכאות הקודמות ומבקשת לדחות את הבקשה. לטענתה, אין לערוך דיון שלישי במקרה, אלא כאשר מתעוררת שאלה משפטית החורגת מנסיבות המקרה הספציפיות. לטענתה, אין מדובר בענייננו במקרה חריג שכזה. כמו-כן, טוענת המשיבה, כי טענותיו של המבקש נסבות בעיקר על ממצאים שבעובדה והלכה היא, כי בית-המשפט שלערעור, אינו נוהג להתערב בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית ובמיוחד כאשר זו ערכאת ערעור שנייה .
דין הבקשה להידחות .
ככלל, הלכה היא, כי הרשות לקבלת רשות ערעור, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית שעניינה איננו רק רלבנטי לצדדים היושבים בהכרעה במחלוקת. במקרה שבפני, כך נראה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון נוסף בעניינו של המבקש ואין בטיעוני המבקש כל "חשיבות ציבורית". טענות המבקש מופנות בעיקר כנגד קביעות עובדתיות של הערכאות הקודמות. הלכה היא, כי בטענות מסוג זה אין בכדי לעורר שאלה בעלת חשיבות כללית (ראו לעניין זה ברע" פ 2979/01 דהאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). זאת, משום שערכאת ערעור שנייה לא נועדה היא לשם בחינה נוספת של ממצאים עובדתיים אשר בהם כבר דנו ערכאות קודמות (רע"פ 6883/96 בוטושנסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5316/90 נווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
בנוסף, יצוין, כי בקשת רשות ערעור זו מופנית, בין היתר, כנגד חומרת העונש שהושת על המבקש. אולם, הלכה היא, כי טענות בדבר חומרת העונש לעולם אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, זולת באותם המקרים בהם מתגלה סטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת (ראו רע"פ 6131/05 אליהו מחפוד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). המקרה של המבקש אינו נמנה על מקרים אלה.
כמו-כן, אף לגופו של עניין, מן הראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. בענייננו, לא רק שהמבקש נהג בשיכרות, אלא שהוא אף ברח מהמשטרה ותוך כדי עשותו כן, נהג בצורה פרועה, כאשר הוא מסכן נהגים אחרים ושאר עוברי דרך.
יש לציין, כי בצדק קבע בית-המשפט המחוזי, כי בגין עבירה של נהיגה בשיכרות נוהגים בתי-המשפט להטיל עונש מינימאלי של פסילת רישיון לפחות למשך שנתיים . מטעמים אלה נראה, כי אין העונש אשר הוטל על המבקש חמור במיוחד, ובוודאי שלא במידה כזו, אשר מצדיקה את התערבותו של בית-משפט זה.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית .
ניתנה היום, ד' בטבת תשס"ו (
4.1.06
).
ש
ו פ ט