רע"פ 1516/00 שמואל הרטשטיין נ. בית הדין הארצי לעבודה

1.בחודש אפריל 1995 פנה העותר למוסד לביטוח לאומי וביקש להכיר במחלת הגב שלו כתאונת עבודה. בקשתו נענתה.

בחודש יוני 1996 קבעה ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי כי לעותר נכות בשיעור של 10% בתוספת של 5% המוענקת לו מכוח הוראת תקנה 15 לתקנת הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז1956-. על החלטה זו לא הוגש ערעור לוועדה הרפואית לעררים של המוסד.

זמן קצר לאחר מכן הגיש העותר למוסד לביטוח לאומי בקשה להכרה בהחמרה במצבו, אלא שרופאת המשפחה שלו, שנתנה בידו אישור באשר לטענת ההחמרה, חזרה בה והעותר לא נבדק.

בחודש אפריל בשנת 1977 פנה העותר בשנית בבקשה להכיר בהחמרה במצב בריאותו. הוא הציג בדיקות T . C שנערכו לו בשנת 1996, הוזמן לבדיקה בפני ועדה רפואית, ונשלח לבדיקות חדשות. הוועדה מצאה כי אין שינוי בממצאים הרפואיים והשאירה על כנה את דרגת הנכות שנקבעה לו.

על החלטה זו ערער העותר בפני ועדת העררים של המוסד לביטוח לאומי וזו דחתה את הערעור משהגיעה למסקנה כי אין החמרה במצבו.

2.כנגד החלטת ועדת העררים הגיש העותר תביעה "על רשלנות וחוסר יושר" מצד המוסד לביטוח לאומי. תביעה זו הפכה לערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים והוא נשמע בפני בית הדין האזורי לעבודה. בית הדין מצא, ביום 7.7.98, כי הועדה נהגה כראוי אולם החזיר את הדיון אליה לצורך התייחסות לממצאי בדיקת I . R . M שנערכו לעותר. הועדה בדקה את העותר בשנית וציינה כי לעניין ההכרה בנכותו חשוב הביטוי הקליני המעיד על מגבלה בתנועותיו יותר מהממצאים של בדיקת הרנטגן. מבחינה אובייקטיבית - קלינית, כך מצאה, אין החמרה במצבו של העותר.

3.כנגד החלטה זו שב העותר וערער לבית הדין האזורי לעבודה. בית הדין מצא כי הועדה הגדילה מעשות בהתייחסה לבדיקות הרבות וכי "פעלה בדיוק במפורט ובמנומק כפי שנצטוותה לעשות". משמצא שלא נפלה טענות משפטית בהחלטת הועדה, דחה בית הדין האזורי לעבודה את הערעור.

על החלטה זו ביקש העותר לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה. טענותיו כללו בעיקרן טענות שברפואה. בקשתו נדחתה משלא הצביע על שאלה משפטית המצדיקה ערעור שני. גם היום, אין בעתירה כדי להצביע על טעות בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה, שיש בה כדי להצדיק המצדיקה התערבותו של בית משפט זה.

בהעדר עילה, דין העתירה להידחות. עם זאת מן הראוי לציין כי לעותר הזכות לנקוט בהליך של החמרת מצב אחת לשישה חודשים. לפיכך, אם יבואו לידיו ממצאים המצדיקים זאת יוכל לפנות אל המשיב 2 בבקשה מתאימה ובמועד המתאים.

העתירה נדחית.