רע"פ 1520/10 ג'ורג' חבש נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 5045/09 (כבוד השופטת: ח' בן עמי ) מיום 26.1.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (ת 9487/09, כבוד השופט מ' כדורי ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה תוך חריגה מהמהירות המותרת לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. לפי הנטען בכתב האישום נהג המבקש ברכב במהירות של 80 קמ"ש העולה על המהירות המותרת. ביום 23.4.2009 הורשע המבקש במיוחס לו בהעדרו ונגזרו עליו פסילה של שישים יום מלהחזיק רישיון נהיגה; פסילה על תנאי בת חודשיים וקנס בסך 85 ש"ח.

ביום 1.9.2009 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק דין מהטעם שלא קיבל כל הודעה על ביצוע העבירה, ואף לא הודעה או הזמנה לדיון בעניינו. ביום 2.9.2009 דחה בית המשפט את הבקשה וקבע כי למבקש נשלחה הזמנה בדואר רשום כנדרש. עם זאת אפשר בית המשפט למבקש להוכיח תוך 45 יום כי לא קיבל את ההודעה עקב נסיבות שאינן תלויות בו, ולא עקב הימנעות מלקבלה. על החלטה זו הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בה טען כי בעת ביצוע העבירה לא הוא נהג ברכב כי אם אשתו, וכי בתקופה זו נסע באופן תכוף לחו"ל מה שיתכן ומנע ממנו לקבל את ההודעות שנשלחו אליו. ביום 9.11.2009 דחה בית המשפט (כבוד השופט מ' כדורי ) את הבקשה וקבע כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר כדין. כן, נקבע כי ממכתב מטעם רשות הדואר עולה כי ההזמנה נשלחה למבקש ולא נמסרה לו מסיבות התלויות בו, שכן הוא נמנע מלדרוש אותה. וכי הנימוק לו טען, בדבר נסיעותיו הרבות לחו"ל, אינו מצדיק את מחדלו לדרוש את ההזמנה.

על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי (ע"פ 5045/09). ביום 26.1.2010 דחה בית המשפט (כבוד השופטת ח' בן עמי ) וקבע כי המבקש לא סתר את חזקת המסירה הקבועה בתקנות סדר הדין הפלילי וכי שהותו הרבה בחו"ל אינה מהווה הצדקה לאי דרישת דבר דואר רשום. כמו כן, קבע בית המשפט כי לא נגרם בעניינו של המבקש עיוות דין תוך שהוא מבחין בין הנסיבות בעניינו של המבקש לבין ע"פ 4839/09 טפרברג נ' מדינת ישראל (להלן : פרשת טפרברג ) עליו ביקש המבקש להסתמך.

מכאן הבקשה שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי נגרם לו עיוות דין בשל התוצאה השונה אליה הגיע בית המשפט בעניינו לעומת הקביעה בפרשת טפרברג. המבקש אף טוען כי שגה בית המשפט המחוזי משהביא בחשבון את הרשעותיו התחבורתיות הקודמות שעה שדן בבקשה לביטול פסק הדין. כמו כן המבקש שב וטוען כי לא הוא ביצע את העבירה ונהג ברכב, כי אם אשתו.

מנגד, המשיבה טוענת כי אין כל עילה למתן רשות ערעור וכי כל טענות המבקש כבר נידונו בפני שתי ערכאות ונדחו לגופן. כן לטענתה, המערער לא הצליח להפריך את חזקת המסירה ואת החזקה בדבר אחריות בעל רכב הקבועה בסעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. לעניין הטענה בדבר עיוות דין, טוענת המשיבה, כי צדקו הערכאות הקודמות משדחו את ההשוואה בין מקרה זה לבין פרשת טפרברג , נוכח הנסיבות השונות בין המקרים. לשיטתה, השוני בין המקרים הינו מהותי, שכן בפרשת טפרברג , שלא כמקרה דנן, דובר על סמיכות זמנים בין ביצוע העבירה לבין הגשת התצהיר על ידי גיסה של בעלת הרכב אשר הודה בביצוע העבירה, והביע נכונותו ליתן על כך את הדין. המשיבה אף דוחה את טענתו של המבקש כי בית המשפט הביא בחשבון את הרשעותיו הקודמות עת דן בבקשה לביטול פסק הדין, לטענתה בית המשפט ציין נתון על מנת לצייר את התמונה בשלומותה ולא כנימוק לדחיית הערעור.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות,

שכן בקשה זו אינה

מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

מעבר לדרוש יוער, כי למבקש לא נגרם עיוות דין ואין ממש בדבריו כי יצאו תחת ידי בית המשפט המחוזי שתי החלטות סותרות, שכן בין הפרשות השונות קיים שוני מהותי. כבר עמד בית המשפט המחוזי על ההבחנה בין פרשת טפרברג למקרה דנן ובצדק קבע:

"שלא כבפסק הדין בעניין טפרברג, גרסתו של המערער לגבי זהות הנוהג ברכב, נמסרה שנתיים לאחר מועד האירוע ומעיון בתצהירים עולה כי לא מדובר במסירת עובדה מוכחת אלא במסירת השערות בלבד המבוססות על הגיון גרידא".

בפרשת טפרברג נמסר תצהיר בעניין מבצע העבירה סמוך להתרחשות האירוע, מבצע העבירה הודה בה ויוצג על ידי עורך דין, על כן קבע בית המשפט כי הוכח בפניו כי לא בעלת הרכב ביצעה את העבירה. בעניינו, התצהיר הוגש כשנתיים לאחר ביצוע העבירה ללא כל טענה עובדתית איתנה הסותרת את חזקת אחריות בעל רכב, לפיכך ראה בה בית המשפט בגדר השערה בלבד שאין בכוחה לסתור את חזקת אחריות בעל הרכב. לעניין טענת המערער כי הרשעותיו הקודמות הובאו לכאורה בחשבון עת דן בית המשפט המחוזי בערעורו על דחיית הבקשה לעיון חוזר. אולם, עיון בפסק הדין מלמדנו כי סוגיית ההרשעות נאמרה בשולי הדברים ולא כשיקול מהותי בבחינת הבקשה לביטול פסק הדין, ולכן לא מצאתי מקום להידרש לטענה זו.

סוף דבר הבקשה נדחית.