רע"פ 1525/06 יורם עמוס נ. מדינת ישראל

1.המבקש נהג לאחור באוטובוס ללא מכוון, שעה שתנאי הראות היו לקויים, מעשה אשר הסתיים, למרבה הצער, במותו של הולך רגל. בית-המשפט לתעבורה בתל אביב-יפו, בפניו הועמד המבקש לדין, הרשיעו בנסיעה לאחור, עבירה לפי תקנה 45 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 בצירוף סעיפים 38(2) ו-(3) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961, אך זיכה אותו מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז-1977. זאת, לאחר שלא הוכח כי התאונה היא שגרמה למותו של המנוח, ולא מצבו הרפואי עובר לה. בעקבות הרשעתו, נפסל המבקש מהחזקתו של רישיון נהיגה למשך שישה חודשים בפועל ועוד שלושה חודשים על–תנאי, והוטל עליו קנס בסך 2,500 ש"ח.

2.המשיבה, אשר סברה כי אחריותו של המבקש בעבירה של גרם מוות ברשלנות הוכחה כדבעי, הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בעוד המבקש ערער כנגד הרשעתו. בית-משפט קמא קיבל את ערעור המשיבה, לאחר שמצא כי במעשיו של המבקש התקיים קשר סיבתי בין התאונה לתוצאה הקטלנית. התיק הוחזר לבית-המשפט לתעבורה לצורך גזירת דינו של המבקש מחדש, והוא נדון לשלושה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, ולשלושה חודשים נוספים על–תנאי. כמו-כן נפסל המבקש מלהחזיק רישיון נהיגה במשך שלוש שנים.

3.שני הצדדים, המבקש מזה והמדינה מזה, ערערו על גזר-דין לבית-המשפט המחוזי. המשיבה טענה, כי נסיעתו הרשלנית של המבקש הצדיקה גזירתו של עונש חמור יותר, בעוד שהמבקש ערער כנגד חומרת העונש. בית-המשפט המחוזי (השופטים א' קובו, מ' רובינשטיין וע' צ'רניראק) קיבל את ערעור המשיבה, והעמיד את עונשו של המבקש על שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, שישה חודשים על תנאי, ופסילה מהחזקת רישיון נהיגה במשך שש שנים.

4.כעת עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער בשנית על גזר-דינו. בא-כוחו הפנה לע"פ 553/82 מדינת ישראל נ' חדירה , פ"ד ל"ז(3) 789, בו ניתנה רשות ערעור בנסיבות דומות לכאורה. עוד נטען, כי ערעורה של המדינה התקבל מבלי שהוכח הקשר הסיבתי הנדרש, ותוך התעלמות מחוות-דעת רפואית שהמציא המבקש.

5.דין הבקשה להידחות. טענותיו של המבקש אינן מעלות שאלה משפטית שיש בה עניין כללי, ואין הן חורגות אל מעבר לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ולו מטעם זה אין להיעתר לה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123). אך יתרה מזאת, בטענותיו עותר המבקש להתערבותו של בית-משפט זה בממצאי מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, וכזאת, כידוע, לא ייעשה אלא במקרים חריגים, אשר ענינו של המבקש אינו נמנה עמם (ראו ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 551; ע"פ 7024/93

פלח נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(1) 2; רע"פ 4261/04 פארין נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2004(4) 1947, 1951; רע"פ 4048/05 ממן נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2005(2) 2165, 2166). באשר לע"פ 553/82 אליו הפנה המבקש כאמור לעיל, הרי אף כי באותה פרשה נקבע כי אין להרשיע בעבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין את מי שבנהיגתו לאחור גרם למותה של ילדה, הרי בדיון הנוסף שהתקיים בפרשה (ד"נ 22/83 מדינת ישראל נ' חדריה פ"ד לח(2) 285, 306), הורשע לבסוף הנהג, לאחר שנמצא כי לא נקט את אמצעי הזהירות הדרושים נוכח נסיבותיו המסוימות של המקרה. באשר למבקש שבפני, הרי הוא נסע לאחור בחניון חשוך, ללא עזרת מכוון, ואף שבקרבת מקום נמצאו נהגים אשר היו עשויים לסייע בידו, ומשכך אין לראותו כמי שנקט את אמצעי הזהירות המתחייבים.

באשר להשגותיו של המבקש נגד העונש, הרי הלכה היא כי עניין זה לבדו אינו מצדיק מתן רשות ערעור, למעט במקרים חריגים (השוו רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה, תקדין עליון 88(1) 663;

רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 97(1) 42), אשר ענינו של המבקש אינו נמנה עמם.

על-יסוד כל האמור, החלטתי לדחות את הבקשה, וכך אני עושה.