רע"פ 155/09 אלי בוארון נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה ברמלה (ת 1649/07) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3),39א ו-64ב(ב2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 1.1.2007 בשעה 03:24 לערך, נהג המבקש ברכבו ברחוב 412 צפון ברחוב פיק"א, וכשעצר אותו שוטר סירב להיבדק בבדיקת נשיפה על פי דרישתו של השוטר.

בהכרעת דינו מיום 12.8.2008 הרשיע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופטת ל' שלזינגר-שמאי ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, על סמך עדות השוטר שבדק את המבקש לפיה נכשל המבקש בבדיקת המאפיינים שנערכה לו על ידיו

וכי המבקש סירב לבצע בדיקת נשיפה או בדיקת דם, על אף שהוסברה לו משמעות סירוב זה. יתרה מכך, המבקש בעצמו הודה בפני בית המשפט כי סירב לעשות בדיקת נשיפה וכי יתכן ששתה משקה משכר טרם נהיגתו. על כן, משקבע בית המשפט כי משמעות הסירוב הוסברה למבקש כדין, הרשיע אותו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

ביום 25.9.2008 גזר בית המשפט על המבקש את העונשים הבאים: קנס בסך 2,000 ש"ח או 200 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך שלושים חודשים; פסילה על תנאי של שלושה חודשים מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים וכן שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף מעל 12 חודשים, נהיגה בזמן פסילה ונהיגה בשכרות או תחת השפעת משקאות משכרים.

על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ת 4617-10-08).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' אמסטרדם ) דחה בפסק דינו מיום 28.12.08 את ערעורו של המבקש בקובעו כי שאלת תקינות מכשיר הנשיפה אינה רלוונטית מאחר והמבקש סירב לבדיקת הנשיפה. כן דחה בית המשפט את טענתו של המבקש לפיה לא הוסברה לו משמעות הסירוב והסנקציה של העונש, מאחר ועל פי נוסח החוק יש להסביר לנוהג את משמעות הסירוב ומי שמסרב לערוך בדיקות ייחשב כאילו נמצאו סימני שכרות בגופו, הא ותו לא. לבסוף, דחה בית המשפט את ערעורו של המבקש על חומרת העונש בקובעו כי פסילה של שלושים חודשים בנסיבות אלו אינה חורגת ובלתי סבירה מהענישה המקובלת.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי לא היה שיכור באירוע נשוא כתב האישום אלא סירב להיבדק בשל העובדה כי היה חולה ונטל תרופה אנטיביוטית. על כן, ולאור העובדה שלא הוסברה לו המשמעות המשפטית של סירוב לעבור בדיקת ינשוף, שכן לא צוין בפניו העונש לו הוא צפוי במסגרת עבירה כזו, משמעו של דבר, כי לא הוזהר כנדרש לפי דרישת סעיף 64ב(ב2) לפקודת התעבורה, ועל כן לא היה מקום להרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. לחלופין, טוען המבקש כי יש להתחשב בעובדה שהליך הזהרתו לא היה בהתאם לקבוע בחוק כשיקול לקולא בעונש שנגזר עליו.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי והן כי לגופו של עניין, הוסבר למבקש מפורשות כי משמעות סירובו לבצע בדיקה הינה כי הוא ייחשב כמי שנוהג בשכרות וכי יש בהסבר זה כדי לענות על הדרישה הקבועה בחוק. עוד מדגישה המשיבה את העובדה כי בית משפט השלום קבע כממצא עובדתי כי המבקש היה שיכור, זאת על סמך בדיקת המאפיינים שנערכה לו במקום וכי סירובו להיבדק רק מחזק את עובדת היותו שיכור. תוסיף לכך שלמבקש חמישים וחמש הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות של אי ציות לשוטר וגרימת תאונת דרכים.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. המבקש טוען אך טענה אחת, והיא כי לא הוסברה לו ההשלכה העונשית של סירוב לבצע בדיקת שכרות. בית משפט השלום לתעבורה קבע כממצא שבעובדה כי הוסבר למבקש כי בסירובו לבצע את הבדיקה ייחשב הוא כמי שנוהג בשכרות. מקובלת עליי קביעתו של בית משפט השלום כי לא הייתה חובה על אותו שוטר לציין את סוג הענישה שצפוי לה המבקש, שכן אותו שוטר לא יכול לדעת מהו העונש אשר יוטל על המבקש בבית המשפט, הסבר שהתקבל אף בבית המשפט המחוזי. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד שהוא נימק את מסקנותיו כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן. כמו כן, אין לשאלה השלכה על הכרעת דינו של המבקש ולא על העונש שנגזר עליו, שהוא עונש סביר בנסיבות המקרה, במיוחד לאור עברו התעבורתי של המבקש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.