בש"פ 5699/13 מורן בן לולו נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט י' קינר ) בעפ"ת 41862-07-13, מיום 5.8.2013, בה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין שניתן כנגד העוררת בבית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (השופטת ט' אוסטפלד נאוי ), בת"ד 7739-12-11, מיום 14.7.2013. עיקר השאלה בערר הינה אם בנסיבות העניין יש לעכב את עונש הפסילה של העוררת מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 30 חודשים.

תמצית עובדות כתב האישום

1.

ביום 4.1.2011 בשעה 00:50 נהגה העוררת ברחובות העיר נתניה. העוררת נכנסה לצומת מרומזר בעת שדלק אור אדום, מבלי לשים לב לדרך, חסמה את נתיב נסיעתו של רכב שהגיע מהכיוון הנגדי, ורכביהם התנגשו. כתוצאה מהתאונה ניזוקו העוררת והנהג המעורב ונגרמה לעוררת חבלה של ממש (שבר בחוליות). באותה העת לא החזיקה העוררת ברישיון נהיגה תקף. כמו כן העוררת סירבה לתת דגימת דם לדרישת שוטר לצורך בדיקת שיעור האלכוהול בדמה. לפיכך, הואשמה העוררת בביצוע עבירות של אי ציות לאור אדום ברמזור, נהיגה בקלות ראש, גרימת תאונה בה נפגע אדם ונגרם נזק, נהיגה בשכרות, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף וחבלה של ממש, כמפורט בכתב האישום.

ההליכים בבית משפט השלום לתעבורה

2.

בדיון לפני בית משפט השלום לתעבורה כפרה העוררת בעובדות כתב האישום בכל האמור לעבירות של נהיגה בשכרות ולאי ציות לאור האדום ברמזור. העוררת טענה כי הנהג המעורב הוא שפגע בה ולא ההיפך. עוד נטען כי העוררת סירבה ליתן דגימת דם בשל מצבה הרפואי וכי לא הוסברה לה המשמעות המשפטית של הסירוב.

3.

בית משפט השלום לתעבורה הרשיע את העוררת בביצוע עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3), 64ד(א) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ), בצירוף תקנה 169 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות ). הוסבר כי מעדויות ומראיות התביעה עולה כי בוחן התעבורה שהגיע לבית החולים בו שהתה העוררת לאחר התאונה ביקש את רשותה לביצוע בדיקת דם והסביר לה כי מטרת הדגימה היא לצורך איתור אלכוהול בגופה, אך העוררת סירבה, וכן כי נדף ממנה ריח של אלכוהול. עוד נקבע כי לא היה על הבוחן להסביר לעוררת את גם ההשלכה העונשית של סירוב לבצע בדיקת שכרות. בית המשפט נסמך בעניין זה על החלטותיו של בית משפט זה (השופט ס' ג'ובראן) ברע"פ 155/09 בוארון נ' מדינת ישראל (1.2.2009) וברע"פ 7217/08 נונה נ' מדינת ישראל (15.9.2008)].

4.

כמו כן, הורשעה העוררת בביצוע עבירה של נהיגה ברכב כשרישיון הנהיגה פקע וחלפו למעלה מששה חודשים מיום פקיעת תוקפו, לפי סעיף 10(א) לפקודה, על בסיס הודאתה כי תוקף רישיון נהיגתה פקע בחודש יולי 2010.

5.

עם זאת, העוררת זוכתה מחמת הספק מיתר העבירות שיוחסו לה. הוטעם כי עדת התביעה הנייטרלית, אשר נסעה באותה העת עם חבריה והבחינה במתרחש לא יכלה להעיד בוודאות אודות צבע האור שדלק ברמזור וכי נפלו סתירות ביתר עדויות התביעה.

6.

ביום 14.7.2013 ניתן גזר הדין בעניינה של העוררת. בית משפט השלום לתעבורה קבע כי בשיקולי הענישה יש ליתן ביטוי לעיקרון ההלימה ולחומרתה של עבירת הנהיגה בשכרות, שלדידו מצדיקה עונש מאסר בפועל. בית המשפט התייחס לעברה התעבורתי של העוררת, הכולל חמש הרשעות, ותיאר אותו כ"מכביד" לנוכח הזמן הקצר שבו היא מחזיקה ברישיון נהיגה. במסגרת השיקולים לקולא, התחשב בית המשפט בהיותה של העוררת אם לשתי בנות קטינות ובכך שבעלה נתון במעצר עד תום ההליכים. לפיכך, נמנע בית המשפט מהטלת מאסר בפועל והסתפק בהרחקה מן הכביש ובענישה מרתיעה הצופה פני עתיד.

7.

לאור האמור, הושתו על העוררת העונשים הבאים: קנס בסך 3,500 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתם; פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים; פסילה על תנאי של רישיון הנהיגה ל-12 חודשים, והתנאי שהעוררת לא תעבור את העבירות בהן הורשעה או עבירות תוספת ראשונה ושניה לפקודה למשך שלוש שנים; עונש מאסר תנאי לתקופה של תשעה חודשים, והתנאי שהעוררת לא תעבור עבירה של נהיגה בשכרות או תחת השפעת משקאות משכרים או נהיגה ללא רישיון תקף מעל 12 חודשים או נהיגה בפסילה.

8.

בסמוך למתן גזר הדין נתבקש בית משפט השלום לעכב את ביצוע עונש פסילת העוררת מקבלה או החזקה של רישיון נהיגה עקב נסיבות אישיות ולצורך הגשת ערעור. לנוכח חומרת העבירה, נדחתה הבקשה.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

9.

העוררת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין. בתמצית, טענה העוררת כי לא הוסברה לה המשמעות המשפטית של סירובה לתת דגימת דם, כנדרש לפי סעיף 64ב(ב2) לפקודה, וזאת משלא נאמר לה מהו העונש המינימאלי הקבוע בחוק בגין עבירה זו ומשהעוררות לא הוחתמה על טופס ייעודי כנדרש. עוד נטען כי השוטר שדרש מהעוררת ליתן דגימת דם לא בירר תחילה מה מצבה הרפואי כנדרש בסעיף 64ב(ב4) לפקודה. לחלופין, נטען כי בית משפט השלום החמיר יתר על המידה בעונשה של העוררת.

10.

בד בבד עם הערעור הגישה העוררת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בבקשה נטען כי העוררת הינה אם לשתי תינוקות, בעלה שוהה במעצר, ולכן היא "זקוקה נואשות" לרישיון נהיגה. עוד נטען כי לא ייגרם כל נזק אם יעוכב ביצוע גזר הדין עד למועד שמיעת הערעור.

11.

המשיבה התנגדה לבקשה לעיכוב ביצוע. המשיבה טענה כי סיכויי הערעור קלושים, שכן העוררת הודתה ששתתה כוס יין עובר לנהיגה, העדים דיווחו שנידף ממנה ריח של אלכוהול, והיא סירבה ליתן דגימת דם לצורך בדיקת אלכוהול. עוד נטען שתקופת הפסילה שהושתה עליה אינה מצדיקה היענות לבקשת עיכוב הביצוע.

12.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט הטעים כי הלכת שוורץ העוסקת בעיכוב ביצוע של עונש מאסר, אינה נוגעת במישרין לעיכוב ביצוע עונש של פסילה מהחזקת רישיון נהיגה, שפגיעתו בנאשם קטנה לאין ערוך. בית המשפט הוסיף כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, בהתחשב בהחלטותיו של בית משפט זה בעניין אי מתן הסבר על משמעות הסירוב ליתן דגימת דם. עוד נקבע כי נהיגה בשכרות מסכנת את העוברים ושבים ולכן קיים אינטרס ציבורי בביצוע מיידי של גזר הדין. בית המשפט ציין עוד כי הערעור קבוע לשמיעה בתוך חודשיים. לאור האמור, נקבע שאין בנסיבות האישיות של העוררת כדי להצדיק את עיכוב ביצוע עונשה.

נימוקי הערר

13.

העוררת – באמצעות בא כוחה, עו"ד דמיטרי אניקין – טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי נקודת האיזון נוטה לקראת ביצוע מיידי של העונש כשמדובר בפסילת רשיון. לדידה, בית המשפט לא נתן משקל מספיק לנסיבותיה האישיות – היותה אם לשתי בנות קטינות (האחת בת פחות משנה והשניה בת פחות משנתיים), שאחת מהם נזקקת לטיפולים רפואיים בשל מחלה, ועובדת שהותו של בעלה במעצר. העוררת מוסיפה כי בית המשפט שגה בקובעו כי סיכויי הערעור אינם גבוהים ומדגישה כי היא מעלה בערעורה טענות כבדות משקל כנגד עצם הרשעתה. טענתה העיקרית של העוררת במישור זה היא כי בוחן התעבורה לא הסביר לה את המשמעות של סירובה ליתן דגימת דם, ובפרט כי לא הוסבר לה מה העונש המינימאלי בגין נהיגה בשכרות וכי היא לא הוחתמה על טפסים כנהוג. העוררת מבקשת להבהיר כי בשונה מן האסמכתאות עליהן נשען בית משפט השלום בהכרעת הדין, בענייננו לא נטען כי לא נאמר לעוררת מה העונש הצפוי בגין מעשיה, אלא שלא נאמר לה מהו העונש המינימאלי בשל מעשים אלו. כן נטען כי לא נשקפת מן העוררת מסוכנות וכי עברה התעבורתי איננו מכביד כפי שנקבע

(והוא כולל רק חמש עבירות מסוג ברירת משפט).

תגובת המשיבה

14.

המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד ארז בן-ארויה – סבורה שדין הערר להידחות. לגופו של עניין, נטען כי סיכויי הערעור נמוכים. בהקשר זו טוענת המשיבה כי בהחלטותיו של בית משפט זה הובהר כי חזקת השכרות בשל סירוב ליתן בדיקת דם, לפי סעיף 64ד לפקודת התעבורה, קמה גם כאשר כל שהוסבר לנאשם הוא שמשמעות הסירוב היא שהוא ייחשב כמי שהיה שיכור באותה העת, ואין צורך להסביר לו בנוסף מהו העונש הצפוי או העונש המינימאלי בגין עבירה זו. לאור האמור, נטען עוד כי לא ייגרם למבקשת נזק מיוחד בשל נסיבותיה האישיות באופן שיש בו כדי להצדיק את עיכוב ביצוע העונש. המשיבה מציינת עוד כי עסקינן למעשה בערר על החלטה ב"גלגול שלישי" שכן הן בית משפט השלום והן בית המשפט המחוזי דחו את בקשת העוררת לעיכוב ביצוע.

דיון והכרעה

15.

לאחר שעיינתי בערר על צרופותיו ובאסמכתאות הרלבנטיות, ולאחר שהקשבתי לטענות הצדדים בדיון שנערך לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

16.

בפתח הדברים אומר כי החלטתי לקיים דיון במעמד הצדדים בערר וזאת בהתאם לעיקרון המנחה שנקבע בעניין אלטורי [ראו: בש"פ 1318/07 אלטורי נ' מדינת ישראל (31.12.2007). כן ראו: ע"פ 2397/10 פרל נ' מדינת ישראל פיסקה 10 (19.4.2010) (להלן: עניין פרל )] . עם זאת , מצטרף אני לביקורת ששבה ונשנתה בפסיקתנו ולפיה הוראת סעיף 87 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 נותרה כ"אי" של זכות לערעור במה שהוא במהותו ערעור ב"גלגול שלישי", באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הכללים הנהוגים לעניין ערעור בדין הפלילי המהותי ובדיני המעצרים [ראו: ע"פ 5360/13 עמר נ' מדינת ישראל פיסקה ו (1.8.2013); ע"פ 5438/13 מילט נ' מדינת ישראל פיסקה יב (1.8.2013)].

17.

לגופו של עניין, כידוע, אמות המידה לבחינת בקשה לעיכוב ביצוע עונש נקבעו בבית משפט זה בע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: הלכת שוורץ ). בהתאם להלכת שוורץ , נקודת המוצא הינה כי עונש שהשיתה הערכאה הדיונית על נאשם יבוצע באופן מיידי. זאת, מפאת האינטרס הציבורי באכיפה אפקטיבית של הדין הפלילי ומטעמים של שמירה על שלום הציבור ואמון הציבור ברשויות האכיפה. עם זאת, לבית המשפט שיקול דעת באם להורות על עיכוב ביצוע העונש. בין השיקולים שעשויים להצדיק עיכוב ביצוע מנויים סיכויי הערעור, משך ריצוי העונש (אם ריצויו באופן מיידי עשוי לייתר את שמיעת הערעור), חומרת העבירות והשלכותיהן על מסוכנות הנאשם וכן שיקולים הקשורים לנסיבותיו האישיות של הנאשם.

אמות מידה אלה אמנם נקבעו לעניין בקשה לעיכוב ביצוע של עונש מאסר אך הן הוחלו, בשינויים המחויבים, גם לעניין בקשה לעיכוב ביצוע של פסילה מקבלת או החזקת רישיון נהיגה. בהקשר זה נקבע בפסיקתנו כי בבקשה מן הסוג האחרון נעה נקודת האיזון באופן משמעותי לכיוון ריצוי העונש באופן מיידי, וזאת בהתחשב בכך שהפגיעה הנגרמת לנאשם כתוצאה משלילת רישיון נהיגה קטנה בהשוואה לשלילה חירותו באמצעות עונש מאסר [ראו: ע"פ 2946/06 וייסמן נ' מדינת ישראל פיסקה 3 (6.4.2006); עניין פרל , בפיסקה 12 ].

18.

ומן הכלל אל הפרט;

בנסיבות העניין שלפני לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע עונש הפסילה שהושת על העוררת. העוררת אמנם הלינה במסגרת הערעור גם על עצם הרשעתה והעלתה בעניין זה טענות הראויות לעיון ולבחינה. ברם, בדומה לבית המשפט המחוזי גם אני לא השתכנעתי כי סיכויי הערעור גבוהים במידה שתצדיק את עיכוב ביצוע גזר הדין. לכך יש להוסיף את העובדה שעסקינן בתקופת פסילה של 30 חודשים כאשר ערעורה של העוררת צפוי להישמע בבית המשפט המחוזי תוך פחות מחודשיים. לבסוף, לא ניתן להתעלם גם מעברה התעבורתי של העוררת ומהרשעתה (שדומה שאינה שנויה במחלוקת) בעבירה של נהיגה ללא רישיון תקף לפי סעיף 10(א) לפקודה. נתתי את דעתי לנסיבותיה האישיות של העוררת, כפי שפורטו לעיל. עם זאת, במכלול השיקולים, גם אני לא מצאתי שיש בהן כדי להצדיק את עיכוב ביצוע גזר הדין.

19.

אשר על כן, הערר נדחה.