רע"פ 7217/08 עודד נונה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (פל 1359/06) בגין עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3),39א ו-64ד לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ) ועבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 9.10.2006 בשעה 20:15 לערך, נהג המבקש ברכבו ברחוב העלייה בעיר תל-אביב כשהוא שיכור, וכשנדרש כדין להיבדק בדיקת שיכרות, סירב.

בהכרעת דינו מיום 27.1.2008 הרשיע בית המשפט לתעבורה (כבוד השופטת פ' לבוא ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט קבע כי המבקש נדרש כדין לבצע בדיקת נשיפה ולאחר שסירב, נדרש כדין לתת דגימת דם. המבקש הודה בפני בית המשפט כי סירב לעשות בדיקת דם, ועל כן לא היתה מחלוקת בשאלה זו. באשר לטענת המבקש כי לא הוסברה לו משמעות סירובו לבצע את הבדיקות, קבע בית המשפט כי השוטר הסביר לו בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי המסרב דינו כדין שיכור. בית המשפט הוסיף כי המבקש טען כי סירובו נובע מחששו לאמינותו של מכשיר הינשוף ומפחדו ממחטים ולא מחוסר הבנה של משמעות הסירוב. על כן, ולאור קביעות אלו, קבע בית המשפט כי הוכח מעל לכל ספק סביר כי המבקש סירב למסור דגימת נשיפה ודגימת דם, ועל כן, משדין המסרב כדינו של נוהג בשכרות, הרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהמשך, גזר עליו בית המשפט את העונשים הבאים: קנס בסך 3,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתם; פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה במשך שנתיים; פסילה על תנאי של שישה חודשים מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים ושישה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא ינהג בפסילה בהיותו שיכור או נתון להשפעת משקה משכר.

על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70156/08).

טענתו העיקרית של המבקש בערעור היתה כי השוטר לא הסביר לו כי הוא צפוי לעונש של פסילת רישיון לתקופה בת שנתיים ולמאסר, ועל כן לא מילא את חובת מתן ההסבר המפעילה את החזקה שבסעיף 64ד לפקודת התעבורה.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' אמסטרדם ) דחה בפסק דינו מיום 29.6.2008 את ערעורו של המבקש בקובעו כי מהות ההסבר בדבר המשמעות המשפטית של סירוב ליתן דגימת נשיפה אין משמעה נקיבה בסעיפי אישום מסוימים או בפירוט הענישה, שהרי שוטר אינו יודע מהי הענישה שתיקצב לנאשם בבית המשפט.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה חוזר המבקש וטוען כי לא הוסברה לו המשמעות המשפטית של סירוב לעבור בדיקת ינשוף ובדיקת דם, שכן לא צוין בפניו העונש לו הוא צפוי במסגרת עבירה כזו. משמעו של דבר, לדידו של המבקש, כי לא הוזהר כנדרש לפי דרישת סעיף 64ב(ב2) לפקודת התעבורה, ועל כן לא היה מקום להרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי והן כי לגופו של עניין, הוסבר למבקש מפורשות כי משמעות סירובו לבצע בדיקה הינה כי הוא ייחשב כמי שנוהג בשכרות. עוד מדגישה המשיבה את העובדה כי מדובר במבקש אשר בשנת 1986 היה מעורב בתאונה קטלנית בהיותו שיכור ואף נידון בין היתר לעונש פסילה של 15 שנה, וכי בנסיבות אלו, ברי כי הבין גם הבין את המשמעויות הפוטנציאליות של נהיגה בשכרות, את תוצאותיה המשפטיות ואף את משמעויותיה העונשיות.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. המבקש טוען אך טענה אחת, והיא כי לא הוסברה לו ההשלכה העונשית של סירוב לבצע בדיקת שכרות. בית המשפט המחוזי קבע כממצאים שבעובדה כי השוטר שעצר את המבקש הסביר לו כי בסירובו לבצע את הבדיקה ייחשב הוא כמי שנוהג בשכרות. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא הייתה חובה על אותו שוטר לציין את סוג הענישה שצפוי לה המבקש, שכן אותו שוטר לא יכול לדעת מהו העונש אשר יוטל על המבקש בבית המשפט. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מלמד שהוא נימק את מסקנותיו כדבעי, ועל כן אין מקום להתערב בהן.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.