רע"פ 1670/12 יהושע לזרוביץ נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 6018-11-11, כבוד סגן הנשיאה א' טל והשופטים ו' מרוז ו- צ' דותן , מיום 24.1.2012).

נגד המבקש והחברה שבה שימש כמנהל פעיל בתקופה הרלבנטית (להלן: החברה ) הוגש כתב אישום המייחס לו 13 עבירות של אי תשלום מס שנוכה בסך כולל של 24,160 ש"ח וכן ארבע עבירות של אי הגשת דו"חות מס במועד. בית משפט השלום בכפר סבא (ת"פ 2616-07, כבוד השופט מ' קרשן ) הרשיע את המבקש, בעקבות הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והטיל עליו עונש של חמישה חודשי מאסר בפועל, שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים וכן קנס בסך של 25,000 ש"ח.

בגזר דינו התייחס בית המשפט לכך שנענה לבקשת המבקש להורות על הכנת תסקיר מבחן בעניינו, אלא שהמבקש לא התייצב בפני קצין המבחן. עוד התייחס בית המשפט בהקשר זה לכך ששירות המבחן פנה בעבר לבית המשפט בבקשה להפקיע צו של"צ שהוטל על המבקש בתיק אחר לאחר שהוא לא עמד בביצועו. בנוסף, התייחס בית המשפט לכך שהמבקש התייצב אצל הממונה על עבודות השירות אך לא המציא לו מסמכים רפואיים אותם נדרש להמציא ולא התייצב לפגישות נוספות שנקבעו לו. לפיכך, לא הוגשה חוות דעת מטעם הממונה בעניינו. בית המשפט סקר את עברו הפלילי של המבקש הכולל שמונה הרשעות קודמות וביניהן הרשעה משנת 1997 בגין ביצוע עבירה של אי הגשת דו"ח במועד שבגינה הוטל עליו עונש הכולל מאסר מותנה. מבחינת נסיבותיו האישיות של המבקש, התייחס בית המשפט לבעיותיו הרפואיות ולכך שעבר צנתור בחודש יוני 2011.

בפתח דיונו קבע בית המשפט כי העבירות שביצע המבקש הן עבירות שכיחות וחמורות אשר פגיעתן בכלכלת המדינה רבה. כמו כן התייחס בית המשפט למדיניות הענישה המחמירה הנוהגת בעבירות מסוג זה, לפיה גובר משקל השיקול ההרתעתי על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם. בית המשפט נתן משקל לכך שהעבירה של אי הגשת דו"ח במועד אינה מהעבירות החמורות שבעבירות הכלכליות אך יחד עם זאת קבע שאין להקל ראש בפגיעתה. כמו כן, נתן בית המשפט משקל לכך שהמחדל בעניין זה לא הוסר. באשר לעבירות של אי תשלום מס שנוכה, קבע בית המשפט כי אלו עבירות חמורות במיוחד, שכמוהן כגניבה מקופת המדינה. כמו כן קבע בית המשפט כי העובדה שהוטל על המבקש בעבר עונש של מאסר מותנה בגין עבירות מס, מחזקת את הצורך להטיל עליו עונש מרתיע. בית המשפט נתן משקל מועט לנסיבותיו הרפואיות של המבקש וקבע כי חזקה על שרות בתי הסוהר שיספק לו את כל הדרוש לו. לבסוף, קבע בית המשפט כי המבקש הכשיל בעצמו את הניסיון לברר האם הוא מתאים לביצוע עבודות שירות ואף לא התייצב לפגישה עם קצין המבחן. מבחינת נסיבות לקולה, נתן בית המשפט משקל גם לכך שמדובר בעבירות ישנות.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי צדק בית משפט השלום בכך שקבע כי מדובר בעבירות חמורות. כמו כן, קבע כי בית משפט השלום לא התעלם מנסיבותיו האישיות של המבקש, אך לא נתן להן משקל רב לנוכח פסיקתו של בית משפט זה לפיה בעבירות מס גובר האינטרס הציבורי. לנוכח כל זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי לא מצא מקום להתערב בגזר הדין אשר אינו חורג ממדיניות הענישה ומאזן כראוי בין כלל השיקולים.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש כי בקשתו מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית והיא שאלת השוויון שבין נאשמים בריאים לבין נאשמים חולים. לטענתו, הדרישה שהופנתה אליו משירות בתי הסוהר – להמציא אישור רפואי על כשירותו לבצע עבודות שירות – אינה דרישה סבירה שכן הרופא האזרחי אינו מכיר את סוג העבודות ואינו יודע לאלו מהן יתאים האדם החולה. משכך, טוען המבקש כי הופלה לרעה בשל מחלתו. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי יש צורך להכריע מיהו הגורם הרפואי שאמור להחליט על כשירותו של אדם לבצע עבודות שירות וכן לקבוע קריטריונים רפואיים לקבלה לעבודות שירות. לגופו של עניין טוען המבקש כי רופאו האזרחי, קרדיולוג, סירב לתת לו מכתב המאשר כי הוא כשיר לביצוע עבודות שירות וכי שירות בתי הסוהר לא הסכים לשלוח אותו לרופא מטעמו. לטענתו, למעשה הוטל עליו עונש מאסר בפועל אך בשל קשיים פרוצדוראליים ובית המשפט, וכן הצדדים הסכימו כי הוא ירצה עונש של עבודות שירות. לאור כל זאת טוען המבקש כי בקשתו מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. בכל הנוגע לאפשרות לבצע של"צ, טוען המבקש כי סוגיה זו לא נבחנה שכן בתקופה הרלבנטית הוא ביצע עבודות של"צ שלא הסתיימו בשל אשפוזו ומצבו הבריאותי. עוד טוען המבקש בבקשתו כי כעת הוא סיים את עבודות השל"צ ולכן הוא יכול לבצע של"צ נוסף.

מנגד, טוענת המשיבה כי על אף האמור בה, הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים וכל שיש בה הוא ניסיון להקל בעונשו של המבקש. באשר לרקע העובדתי, מדגישה המשיבה כי כלל לא הייתה הסכמה בין הצדדים לעניין העונש וכי היא אף התנגדה לכך שיוכן תסקיר מבחן בעניינו של המבקש. כמו כן, לטענתה בית המשפט אף הוא לא הביע עמדתו בנוגע לענישה הראויה. המשיבה מצרפת מכתב שנשלח לבית משפט השלום מטעם שירות המבחן שבו נכתב כי אין בידי השירות לבוא בהמלצה בעניינו של המבקש שכן הוא לא הגיע לפגישה שתואמה עמו, וכן כי שירות המבחן פנה לבית המשפט בבקשה להורות על הפקעת צו השל"צ שניתן בעניינו בתיק אחר. בהודעה מעדכנת מטעמה, מבהירה המשיבה כי המבקש ביצע רק 10 שעות מתוך 120 השעות שהוטלו עליו באותו התיק. בנוגע לעבודות השירות, מצרפת המשיבה מכתב שנשלח מהממונה על עבודות השירות שבו נכתב כי המבקש זומן ארבע פעמים לראיון התאמה אך לא התייצב, ולפיכך לא הועברה חוות דעת בעניינו לבית המשפט. כמו כן, מפנה המשיבה בהקשר זה לגזר דינו של בית משפט השלום שבו נכתב כי המבקש לא פעל כנדרש ולא התייצב בפני קצין המבחן ובפני הממונה על עבודות השירות. לאור כל זאת טוענת המשיבה כי הבקשה שהגיש המבקש כוללת טענות עובדתיות שאינן נכונות וכי די בכך כדי לדחות את בקשתו. מעבר לנדרש, טוענת המשיבה כי השאלה העקרונות בנוגע לפגיעה בזכות לשוויון כלל לא מתעוררת במקרה זה שכן המבקש לא שיתף פעולה עם הממונה, לא המציא אישורים רפואיים ולא הגיע לפגישות שנקבעו לו. לבסוף, טוענת המשיבה כי אין כל מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקש, עונש אשר לטענתה חורג לקולה ממדיניות הענישה לנוכח חומרת העבירות, עברו הפלילי והעובדה שהמחדל לא הוסר במלואו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, על אף טענותיו של המבקש, הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות המעלות סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, וכל עניינה הוא בנסיבותיו הפרטניות של מקרה זה. בנוסף, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כי קיימת סטייה ניכרת שכזו מנורמת הענישה המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות, וזאת בבחינת מעבר לנדרש. מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין מקום במקרה זה להתערב בעונש שהוטל על המבקש, מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. בית משפט השלום איזן נכונה בין כלל השיקולים, תוך התייחסות להלכה הקובעת כי בעבירות כלכליות נסוגות נסיבותיו האישיות של המבקש מפני האינטרס הציבורי. טענת המבקש, לפיה הופלה לרעה ולכן בקשתו מעלה שאלה משפטית עקרונית, אינה יכולה להתקבל שכן בגזר הדין נקבע כי הוא שהכשיל את הניסיונות לקבל חווֹת דעת בעניינו מטעם שירות המבחן ומטעם הממונה על עבודות השירות, בכך שלא התייצב לראיונות שנקבעו לו ולא הציג מסמכים רפואיים רלבנטיים, מטעמים השמורים עמו. בנוסף, המבקש ציין בבקשתו עובדות שהן, בלשון המעטה, אינן מדויקות. כך למשל, טענתו לפיה הסכימה המשיבה כי העונש שיוטל עליו לא יכלול רכיב של מאסר בפועל אינה מבוססת, ולאור האמור בתגובת המשיבה, אף אינה משקפת את ההסכמות בפועל. בנוסף, טוען המבקש בבקשתו כי הוא סיים את עבודות השל"צ, אך מהודעת המשיבה עולה כי הוא ביצע רק 10 מתוך 120 השעות שהוטלו עליו וכי שירות המבחן ביקש מבית המשפט להפקיע את צו השל"צ. ברי כי בנסיבות אלה טענתו לפיה "יכול היה להיקבע לו של"צ דומה מייד בתום השל"צ הקודם שכאמור ממילא עמד לפני סיום" (פסקה 16 לבקשה), אינה יכולה להתקבל ומוטב היה שלא תיטען כלל. בנסיבות אלה שוכנעתי כי אין מקום, כאמור, להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

החלטתי מיום 27.2.2012 בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש – מבוטלת בזאת. המבקש יתייצב לתחילת ריצוי עונשו ביום 17.6.2012 עד השעה 10:00 במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי מרכז.

אוסיף, כי חזקה על שירות בתי הסוהר כי יספק למבקש את הטיפול הרפואי ההולם וכי יתחשב, במידת האפשר, במצבו הבריאותי.