רע"פ 1684/06 משה אורן נ. מדינת ישראל

כנגד מבנה הנמצא ברשותו של המבקש ברח' קריית משה 2 בירושלים, גוש 30138 חלקה 35 (להלן: המבנה) הוגשה לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בקשה להריסה ללא הרשעה (ב"ש 7386/03), לפי הוראות סעיף 212(5) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). לפי האמור בבקשה, מבנה זה נבנה בלא היתר מאת הוועדה המקומית לתכנון ובניה. מכיוון שעברו למעלה מחמש שנים מיום הבנייה ועד ליום הגשת הבקשה, לא היה ניתן להגיש כתב אישום בגין הבנייה. יחד עם זאת, לפי התב"ע החלה באזור, יועד השטח עליו בנוי המבנה לדרך ציבורית ועל-כן קיים אינטרס ציבורי בהריסתו.

לאחר בירור העובדות, החליט בית-המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט ג' ארנברג) ביום 31.7.2005 לקבל את הבקשה להריסה ללא הרשעה. בהחלטתו קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, כי התמלאו התנאים הדרושים לפי הוראות סעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה וכי אכן קיים אינטרס ציבורי להורסו, בשל השימוש הציבורי המיועד לשטח בדמות בניית תחנת אוטובוס ובשל חריגת המבנה מקווי הבניין, היותו בנוי בחלקו על המדרכה, בנייתו מחומרים קלים וכיעורו.

על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיאה צ' סגל והשופטים ע' חבש ו-י' נועם) דחה את הערעור בקובעו, כי לא נפל כל פגם בהחלטתו המפורטת והמנומקת של בית-המשפט לעניינים מקומיים, הן בסקירת הרקע המשפטי והן בקביעת הממצאים העובדתיים והמסקנות הנובעות מהם. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אכן המבנה, אשר הוקם לפני שנים רבות, נבנה ללא היתר. באשר לאינטרס הציבורי להוצאת צו ההריסה, ציין בית-המשפט המחוזי, כי מעיון בעדויות ובתוכניות שהוגשו לבית-המשפט וכן בצילומי המבנה, המעידים כאלף מילים על המפגע התכנוני הבוטה המכער את פני הרחוב, שוכנע הוא, כי יש מקום להרוס את המבנה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בהחלטתו, שכן המשיבה לא הוכיחה כלל, לטענתו, את קיומה של אחת מחלופות סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, שכן לא הבהירה מיהו האדם אשר עבר על העבירה ומהי הסיבה בגינה לא ניתן להעמידו לדין. כמו כן, טוען בא-כוח המבקש, כי בית-המשפט המחוזי לא הפעיל כיאות את שיקול-דעתו באשר לאינטרס הציבורי להריסת הבניין, ולא איזן אינטרס זה אל מול זכות הקניין המוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בכך, הוא טוען, ישנו עניין ציבורי רחב, המצדיק מתן רשות ערעור. לטענתו, בערכאות הקודמות הוכח, כי תוואי הרכבת הקלה בירושלים לא מיועד לעבור בשטח בו בנוי המבנה וכן הקמת תחנת האוטובוס נמצאת בספק. משכך, הטעם היחיד להריסת הבניין, לטענת בא-כוח המבקש, הינו כיעורו של הבניין בעיני המשיבה ובית-המשפט, וזוהי סיבה שאיננה מספקת. בנוסף, טוען הוא, כי מטרת הריסת המבנה היא מניעת פיצויי הפקעה מהמבקש בעתיד.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה איננה מעלה עניין ציבורי חשוב או שאלה משפטית חדשה המצדיקה מתן רשות ערעור. לטענתו, בית-המשפט לעניינים מקומיים בחן כיאות את התקיימות תנאי סעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה, על-פי כל הממצאים העובדתיים. גם בהפעלת שיקול-הדעת של הערכאות הקודמות באשר לאינטרס הציבורי להריסה לא נפל כל פגם והם התחשבו במטרד התכנוני והאסתטי שיוצר המבנה ואיזנוהו בצורה מידתית למול זכות המבקש. באשר לפיצויי ההפקעה, הרי שעניין זה שייך לזכות הקניין של המבקש אשר עומדת ללא קשר להריסת המבנה ועל-כן אין טעם בטיעון זה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה). בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. מטרת סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, המאפשר הוצאת צו הריסה ללא הרשעה, הינה מתן אפשרות להתמודד עם המטרד, הסכנה והקושי הכרוכים במבנים אשר נבנו ללא היתר, באופן נפרד מהפן הפלילי ומהטלת האחריות על בוני המבנים. זוהי לשונו של הסעיף:

"212. נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה:

(1) אין למצוא את האדם שביצע את העבירה;

(2) אי-אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין;

(3) מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד;

(4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה;

(5) מי שביצע את העבירה מת או איננו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית."

בענייננו, פירט בית-המשפט לעניינים מקומיים את דרישות הסעיף בחלופת סעיף קטן (5) והגיע למסקנה, כי בשל התיישנות עבירת הבנייה אשר התרחשה לפני שנים רבות, בונה המבנה, אשר לא הובאו עדויות על זהותו, איננו "בר-עונשין" כדרישת חלופה זו ומשום כך יש מקום להוציא צו להריסתו של המבנה. חובה עלינו לפרש חלופה זו במשמעות מרחיבה (ראו ע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר סבא פ"ד נב(1) 136) שכן אם לא נעשה כן, הרי שנסכל את מטרת הסעיף בכך שנצמיד באופן בל-יינתק את הפן הפלילי עם הפן התכנוני – דבר אשר ללא ספק יקשה על ההתפתחות התכנונית הנאותה והרצויה.

על-פי הפסיקה, אין די בהתקיימות תנאי הסעיף להוצאת צו הריסה, אלא יש צורך באינטרס ציבורי להריסת המבנה (ראו רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 151). נחה דעתי, כי אף אם יש טעם כלשהו בטענות המבקש לגבי הבעיות התכנוניות שמעלה המבנה, במקרה שלפנינו הצביעו הערכאות שקדמו לי על מספר סיבות נוספות להריסת המבנה, כגון היותו חורג מקו בניין ובנוי על המדרכה, בנייתו מחומרים קלים אשר יכולים להתפרק במהרה וכיעור הסביבה. בכל אלו, יש אינטרס ציבורי מספיק להריסת הבניין, משהוכח כאמור, כי אכן נבנה ללא היתר ויתר החלופות האמורות בסעיף. לא מצאתי כל מקום להתערב בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.