רע"פ 1700/11 ניצן מור חיים נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"ג 3754-11-10, כבוד השופטים ד' ברלינר – נשיאה, מ סוקולוב ו- א' אורנשטיין ) מיום 19.1.2011 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 3670-07, כבוד השופט א' דורון ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה חבלנית בנסיבות חמורות, לפי סעיפים 380+ 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); עבירה של היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק; וכן עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 20.11.2004 החנה המתלונן, שכנו של המבקש, את רכבו על המדרכה בסמוך לביתו. בתגובה, המבקש הזמין למקום פיקוח עירוני. לאחר שהגיע הפקח יצא המתלונן מביתו על מנת להסביר מדוע החנה את רכבו על המדרכה. המבקש ואביו יצאו אף הם מביתם והחלו להתגרות במתלונן. המתלונן ביקש מהם שלא יתערבו ובתגובה דחף אותו המבקש אל רכב הפיקוח העירוני ואף הכה אותו באגרופים ומשך בשערותיו. המתלונן התגונן והמבקש איים עליו בכך ששלף מחגורתו אקדח צעצוע. המתלונן נרתע לאחור והמבקש ואביו תקפו אותו באגרופים בבטנו, דרכו על רגליו, משכו בשערותיו וקרעו מעליו את חולצתו.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון וביום 6.10.2010 הטיל עליו עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי שלא יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה; קנס בסך 500 ש"ח; וכן פיצויי לטובת המתלונן בסך 5,000 ש"ח. בגזר דינו התייחס בית המשפט לזמן שחלף מאז ביצוע העבירות ולכך שלמבקש אין עבר פלילי אך קבע כי אין בנסיבות אלה כדי להביא להימנעות מהרשעתו וזאת חרף המלצתו של שירות המבחן.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור בקובעו כי העונש שהוטל על המבקש הינו עונש ראוי וכי לא מצא כל פגם אשר יצדיק את התערבותו בגזר הדין. בית המשפט קבע כי מקרה זה אינו מקרה חריג אשר מצדיק הימנעות מהרשעה וזאת לאור חומרת העבירות שביצע המבקש ולאור העובדה שהוא לא הוכיח כי ייגרם לו נזק קונקרטי כתוצאה מהרשעתו.

מכאן הבקשה שבפניי, במסגרתה טוען המבקש, בין היתר, כי המתלונן הוא שתקף את אביו ואותו וכי חתם על דו"ח החקירה לאחר איומים. עוד טוען המבקש כי לא חתם על עסקת הטיעון וכי בא כוחו זייף את חתימתו. לפיכך, המבקש מבקש כי נתערב בגזר הדין כך שהרשעתו תבוטל וכן כי נבטל את סכום הפיצוי שהוטל עליו לשלם למתלונן.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . דין הבקשה להדחות מטעם זה בלבד.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המבקש אמר בפרוטוקול הדיון בפני בית משפט השלום 11.5.2010 כי הוא מבקש לחזור בו מכפירתו וביום 6.10.2010 אמר לבית המשפט כי הוא מביע חרטה על האירוע. בנוסף, בערעור בפני בית המשפט המחוזי לא טען המבקש כי לא הוא שחתם על הסדר הטיעון וזאת על אף העובדה כי היה מיוצג על ידי עורך דין אחר. אף טענותיו של המבקש לעניין גזר הדין, דינן להידחות. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש ומסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה מקרה זה אינו מקרה חריג המצדיק הימנעות מהרשעה מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה. לבסוף, המבקש עותר לביטול סכום הפיצוי שנפסק לטובת המתלונן, אך מבלי צירופו של המתלונן כצד להליך לא ניתן לדון בבקשה זו (ראו למשל: רע"פ 9729/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם 8.8.2007, בפסקה 16)).

סוף דבר הבקשה נדחית.