פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1729/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
עאייד עטאונה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 31.1.07 בע"פ 7454/06 שניתן על-ידי כבוד השופטים:
י' פלפל – נשיא, נ' הנדל – סג"נ ור' יפה-כ"ץ
בשם המבקש:
עו"ד ערן אביטל
בשם המשיבה:
עו"ד אושרה פטל
החלטה
כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בבאר-שבע (ת.פ 3751/06) כתב אישום בגין עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).
לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 25.07.06 התקשר המבקש אל אדם בשם שמעון אלקיים (להלן: המתלונן ), הזדהה בשם "אחמד" ואמר שהוא עובד בחברה לגביית שיקים, עבור חברת "אדיר שרותי כח אדם בע"מ" (להלן: החברה ), עימה היה המתלונן שרוי בסכסוך כספי. במועד הנ"ל איים המבקש על המתלונן באומרו לו שעליו לשלם את החוב וציין, כי "אנחנו יודעים איפה אתה גר, תחשוב טוב, אני יחזור [כך במקור] אליך מחר". למחרת התקשר המבקש שוב למתלונן ואמר לו שהוא עומד בפתח ביתו. עקב איומים אלה פנה המתלונן למשטרה, אשר ביקשה ממנו להקליט את השיחות עם המבקש. עקב איום נוסף, בו אמר המבקש למתלונן כי "מחכים לך שני כדורים אזהרה, זורקים לך רימון אזהרה", הונחה המתלונן על-ידי המשטרה לקבוע במשרדו פגישה עם המבקש ביום 31.07.06. ואכן ביום זה הגיע המבקש למשרדו של המתלונן, בבאר-שבע, הציג את עצמו כ"אחמד" ומסר למתלונן את צילומי השקים אשר אותם הוא ביטל בשל הסכסוך הכספי שהיה לו עם החברה. לאחר זמן מה נעצר המבקש על ידי המשטרה אשר הקליטה את המפגש.
בין הצדדים נערך הסדר טיעון, לפיו הוסכם, כי המבקש יורשע ויודה בעובדות לפי כתב האישום המתוקן. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לענין העונש.
בתאריך 7.11.06 הרשיע בית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופטת ד' בית-אור ) את המבקש, על פי הודאתו, וגזר עליו ביום 16.11.06 את העונשים הבאים: 9 חודשי מאסר לריצוי בפועל שיימנו מיום מעצרו של המבקש ביום 15.6.06; 18 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרורו לא יעבור המבקש עבירה דומה לזו שבה הורשע בתיק זה; וכן מתן כספי למתלונן בסך של 3,000 ש"ח.
המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע על קולת העונש שהושת על המבקש בבית-משפט השלום.
בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ו ר' יפה-כ"ץ ) קיבל את הערעור בציינו, כי העבירה של סחיטה באיומים הפכה למכת מדינה בכלל ובאזור הנגב בפרט. בית המשפט למד על מימדי התופעה ועל היקפה מתוך עיסוק בתיקים רבים של סחיטה באיומים מצד עבריינים ובעלי עסקים בבאר-שבע. לאור האמור, נקבע כי העונש שהוטל על המבקש בבית-משפט השלום איננו משקף את חומרת מעשיו ואת הצורך בהרתעת עבריינים העוסקים במעשי סחיטה. מכאן, בא בית המשפט המחוזי להחלטה לדון את המבקש לתקופת מאסר של שלוש שנים לריצוי בפועל, תחת עונש המאסר של 9 חודשים שהוטל עליו בבית משפט קמא.
מכאן, בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי העונש שהטיל בית המשפט המחוזי על המבקש מחמיר עימו יתר על המידה, וזאת לאור העובדה שהמבקש הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ובכך חסך זמן שיפוטי יקר, ולאור החרטה הכנה שהוא הביע. בא-כוח המבקש העלה על נס את העובדה שנסיבותיו האישיות של המבקש לא נלקחו בחשבון.
מנגד טוענת באת-כוח המשיבה כי המקרה שלפנינו אינו מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית מיוחדת המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית (ראו לענין זה ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ). כן נטען כי חומרת העונש אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור כשאין בה כדי להעלות שאלה בעלת חשיבות ציבורית משפטית או חוקתית מיוחדת המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית (ראו למשל: רע"פ 9272/06 גזאל דעאס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עמדת המשיבה היא כי העונש שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי משקף רמת ענישה ראויה לעבירת סחיטה באיומים.
דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .
זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירה מהסוג שבוצע, ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
העונש המכסימאלי בגין סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין הינו - מאסר שבע שנים ובאם נעשה המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים. מכאן מסקנתנו, כי העונש אותו הטיל בית-משפט השלום של 9 חודשי מאסר בפועל הינו קל יתר על המידה ואיננו משקף כלל וכלל את חומרתה של העבירה. חמורה בעיניי הקלות הבלתי-נסבלת בה מתבצעות עבירות חמורות מעין אלה שכמותן מוזכרות במקרה זה, לאור יום וללא כל מורא מהחוק. סחיטת כספים בדרכי אלימות מטילה אימה על הנסחטים ועל בני משפחותיהם ומשבשת עד למאוד את התנהלות המסחר במקומותינו. החמרת הענישה בעבירות שכאלה במידה מהותית מתבקשת מן המציאות וטוב עשה בית המשפט המחוזי בתקנו את גזר הדין של בית-משפט השלום.
אשר-על-כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית.
ניתנה
היום, כ"א בסיון תשס"ז (7.6.2007).
ש ו פ ט