רע"פ 1786/03 יצחק ואזנה נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית משפט השלום בעבירות של התנהגות פרועה במקום ציבורי, תקיפה, איומים, העלבת עובד ציבור ותקיפת שוטר. הרקע לעבירות – כמפורט בכתב האישום – הוא תאונת דרכים בה היו מעורבים רכבה של אשת המבקש ורכבו של המתלונן. המבקש הגיע למקום לאחר התאונה, התקרב למתלונן ששכב על הרצפה, אמר לו "תקום יא מניאק לא קרה לך כלום, אל תשחק משחקים", תפס את המתלונן, הרימו וניסה להזיזו מן המקום. כאשר השוטר שהיה במקום הורה למבקש להתרחק מן המקום ולא להתערב, החל המבקש לאיים על השוטר בפגיעה שלא כדין בגופו ולהעליבו. לאחר מכן ניסה המבקש להזיז את רכבה של אשתו מהמקום וכשהשוטר אסר עליו לעשות כן, נכנס המבקש לרכב, הניעו, נסע בו לאחור ודחף את השוטר מהרכב כשהוא ממשיך לאיים עליו. בגין מעשים אלה נגזר על המבקש עונש מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים וכן הופעלו במצטבר שני עונש מאסר על תנאי בני 8 ו-6 חודשים שהיו תלויים נגדו בתיק אחר, ובסך הכל, 32 חודשי מאסר בפועל. כן הושת על המבקש עונש מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך 5,000 ₪.

2.המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. בתחילה, נסב ערעורו הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש שהושת עליו, אלא שבמהלך הדיון חזר בא-כוחו של המבקש מן הערעור על הכרעת הדין. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור במובן זה שהורה כי עונשי המאסר על תנאי שהופעלו, ירוצו בחופף בהתחשב בכך שהוטלו במסגרת תיק אחד, בשל מסכת אירועים אחת. מכאן שעל המבקש לרצות 26 חודשי מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין נשארו בעינם.

על פסק דין זה נסבה בקשת רשות הערעור שלפנינו, בה מועלות טענות שונות שאף אחת מהן וכולן יחד אינן מצדיקות מתן רשות ערעור לערכאה שלישית.

3.אין ממש בטענת המבקש בדבר מחיקת ערעורו על הכרעת הדין מבלי שנועצו בו וללא הסכמתו. המבקש היה מיוצג. הסניגור שייצגו חזר בו מן הערעור ועל כך כתב בית המשפט המחוזי: " הערעור שבפנינו התייחס מלכתחילה גם אל ההרשעה, אולם במהלך הדיון היום הודיע הסניגור כי הוא חוזר בו מן הערעור על ההרשעה. נוכל רק לומר שטוב שכך, משום שבערעור לא היה מאום. הדברים נעשו לעיני עדים. בית משפט קמא קבע ממצאי מהימנות ומסכת הראיות בתיק זה מוצקה ואין לגביה כל ספק " (וראו גם: ע' 1 לפרוטוקול הדיון). לבד מכך שדין הטענה בדבר כשל בייצוג להידחות מחמת שלא אומתה על-ידי תצהיר מטעמו של הסניגור, גם לגופו של עניין, הביע בית המשפט דעתו כי הערעור על הכרעת הדין היה חסר סיכוי.

4.לא מצאתי ממש בטענת המבקש כנגד אי הגשת תסקיר נוסף בעניינו לאור הצלחת הטיפול אותו החל לעבור במהלך משפטו. גזר הדין בבית משפט השלום נדחה מעת לעת, במהלך תקופה של למעלה משנה, על מנת לאפשר למבקש למצות את הטיפול הפסיכולוגי שהחל לקבל במהלך המשפט ולהוכיח את עצמו בפני שירות המבחן. ארבעה תסקירים הוגשו בעניינו של המבקש כאשר באחרון שבהם נמנע שירות המבחן ממתן המלצה כיוון שהמבקש לא שיתף פעולה עם הטיפול. לא רק במקרה זה היה חוסר שיתוף פעולה מצדו של המבקש, אלא גם במקרה קודם (גזר הדין בת"פ 1773/96 ע' 26-25). הסבריו של המבקש לאי שיתוף הפעולה מצידו אינם רציניים. בנסיבות אלה, אין למצוא כל פגם בכך שבית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקש להורות על הגשת תסקיר מבחן נוסף.

5.אשר לעונש שהושת על המבקש, הלכה היא מלפנינו כי ככלל, לא תינתן רשות ערעור בבקשה שעניינה בחומרת העונש, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם. גם לגופו של עניין, לא מצאתי כי העונש שהושת על המבקש מצדיק התערבותנו. אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, " מדובר באירוע אלים מאין כמותו, הן בפן המילולי והן בפן הפיזי ". לכך יש להוסיף, כי רק כחודש וחצי לפני שביצע המבקש את העבירות נשוא בקשה זו, סיים הוא לרצות שמונה חודשי מאסר בפועל בגין שורה של עבירות אלימות ואיומים כלפי בת זוגו ועבירה של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות. בצדק ציין בית המשפט המחוזי בענייננו, כי " נראה כי עבור המערער שבפנינו אלימות, הן מילולית והן פיזית, היא בבחינת דרך חיים ולא אפיזודה בלבד. נראה שזו הדרך שהמערער סבור בה יש לפתור בעיות ". בנסיבות אלה, אין מקום לתת רשות ערעור על חומרת העונש.

6.לאור כל האמור, נדחית הבקשה.