רע"פ 1825/09 חנן ביתן נ. מדינת ישראל

נגד המבקשים ונאשם נוסף הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (תיק פלילי 5133/06) בגין עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 380 + 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של שימוש לרעה בכוח המשרה, לפי סעיף 280 לחוק העונשין. למבקש 2 יוחסה גם עבירה של פזיזות ורשלנות בכלי ירייה, לפי סעיף 338(5) לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, במועד הרלוונטי שרתו המבקשים והנאשם הנוסף כשוטרים במחלק הבילוש במרחב ירקון במשטרת ישראל. ביום 27.7.2005, בסביבות השעה 01:00 הגיעו המבקשים והנאשם הנוסף ברכב משטרתי לחצר בניין בתל אביב שם שהה המתלונן. השלושה ירדו מהרכב, פנו אל המתלונן וערכו חיפוש על גופו תוך שהם צועקים עליו, משפילים אותו ומכים אותו. המבקש 2 הכה את המתלונן באמצעות פנס בערפו וכן במכות אגרוף בפניו. בשלב מסוים הכניסו הם את המתלונן לרכב המשטרתי והסיעו אותו למקום נטוש, שם הוציאו אותו בכוח מהרכב. המבקש 2 הכה את המתלונן באמצעות אלה, וכן בעט בו ודרך עליו. המבקש 1 אף הוא הכה את המתלונן בבעיטות יריקות ודריכות. במקביל הנאשם הנוסף קילל אותו ואת בני משפחתו. לאחר זאת, שלף המבקש 2 אקדח, הוציא ממנו את המחסנית, הצמידו לראשו של המתלונן, ואמר כי יהרוג אותו. לאחר מכן לחץ על ההדק ונשמעה נקירה. המתלונן שדימם מראשו ביקש מהמבקש 1 נייר אך זה השיב לו שימות ויחזור לכפרו. לאחר מכן עזבו המבקשים והנאשם הנוסף את המקום כשהם משאירים את המתלונן שם כשהוא מדמם מראשו.

ביום 11.2.2007 ניתנה הכרעת דינו של בית משפט השלום (כבוד השופט ד' בארי ). נקבע כי גרסת המתלונן הינה מהימנה בעיקרה, וכי אין בסתירות המסוימות אליהן הצביעו באי כוח המבקשים כדי לערערה. גרסה זו עלתה באופן עקבי בחקירותיו, לרבות בהזדמנות הראשונה כאשר נמצא על ידי שוטר בגשר ההלכה כשהוא מדמם מראשו וידו בשעה 02:25 בליל האירוע. גרסה זו אף נתמכה בתיעוד החבלות שנמצאו על גופו של המתלונן בדו"ח הרפואי וכן בכך שבמערכת הממוחשבת של המשטרה תועד כי המבקשים והנאשם הנוסף בדקו את המתלונן בשעה 01:20 בליל האירוע, כשם שטען הוא. כמו כן המתלונן זיהה את המבקשים על פי תמונותיהם אף שלא נערך מסדר זיהוי בתמונות כהלכתו. כמו כן ציין בית המשפט

כי המתלונן לא הפריז בתלונתו והבחין בין המבקשים השונים לענין מעשיהם כאשר עיקר האלימות הופעלה כאמור על ידי המבקש 2. מנגד גרסת המבקשים והנאשם הנוסף נתפסה על ידי בית המשפט

כלא אמינה. נקבע כי המבקשים בחקירותיהם ניסו להרחיק את עצמם מן האירוע והרבו לטעון כי אינם זוכרים את המאורעות. כך, המבקש 1 אף טען בתחילה כי אינו זוכר כלל שעבד בצוות אחד עם הנאשמים הנוספים והודה בכך רק לאחר שהוצג לו סידור העבודה לאותה המשמרת. כן נדחתה טענתם כי אותו מקום נטוש אליו נטען כי הובילו את המתלונן מצולם במצלמה ולפיכך אין זה הגיוני שהובילו אותו לשם, משטענה זו לא הוכחה בראיות מספיקות. נקבע כי התרשמות בית המשפט הינה כי הם זוכרים היטב את האירוע אך בחרו מסיבות מובנות להעיד אחרת. סיכומו של דבר, הרשיע בית המשפט את המבקשים בעבירות שיוחסו להם, למעט זאת שזיכה את המבקש 2 מן העבירה של פזיזות ורשלנות בכלי ירייה, לאחר שקבע נראה שהלה פרק את הנשק ויתכן ואף בדק אותו, כך שאף שמ דובר בהתנהגות פסולה ושימוש לרעה בכוח המשרה, אין היא באה בגדר עבירה זו.

ביום 17.5.2007 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום. בית המשפט ציין את עברם הנורמטיבי של המבקשים בשירותם במשטרה ובשירותם הצבאי ואת ההערכה הרבה לה זכו בתפקודם. יחד עם זאת צוין כי מדובר באירוע חמור ולפיכך יש להשית עליהם עונש ממשי. לפיכך השית בית המשפט על המבקש 2 עונש של 10 חודשי מאסר בפועל ו-10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. על המבקש 1 והנאשם הנוסף הושת עונש של 5 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ו-7 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. כמו כן חויב המבקש 2 לפצות את המתלונן בסכום של 4,000 ש"ח והמבקש 1 חויב לפצותו בסכום של 2,500 ש"ח.

המבקשים והנאשם הנוסף ערערו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71191/07; ע"פ 71898/07; ע"פ 71929/07) על הכרעת הדין ועל חומרת העונש. עניינם נידון במאוחד.

יצוין כי בשלב הערעור ביקשו באי כוח המבקשים לצרף ראיות חדשות בערעור שעניינן בהרשעה קודמת של המתלונן ממועד סמוך למועד בו התנהל המשפט דנן, בניגוד לעדותו של זה. עוד נטען כי הרשעה זו סבה על ענין דומה בו טען המתלונן כי הותקף על ידי מי שהיו העדים נגדו אך טענותיו נדחו. ביום 13.4.2008, לאחר שעיין במסמכים קיבל בית המשפט

המחוזי את הבקשה בחלקה והורה על צירוף הכרעת הדין האמורה, הודעת המתלונן, ופרוטוקול עדותו באותו הענין. יחד עם זאת נקבע כי אין צורך בהחזרת הענין לבית משפט השלום (להלן: ההחלטה להוספת ראיות ).

ביום 1.12.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא ד' ברלינר (כתוארה דאז) ו ז' המר וכבוד השופט

ש' ברוך ), בגדרו נדחו הערעורים על ההרשעה ואולם התקבלו הערעורים על חומרת העונש. נקבע כי אומנם הכרעת דינו של בית משפט השלום הייתה דלה בפירוט ובנימוקים מספיקים לגבי חלק מהקביעות והממצאים שנקבעו בה אך יחד עם זאת, לאחר עיון נוסף בראיות שעמדו בפניו כמו גם בראיות החדשות שהוספתן הותרה, נותרת המסקנה כי לא נפלה טעות בהכרעת הדין. זאת, חרף העובדה שנקבע כי הראיות החדשות מצביעות אכן על כך שהמתלונן שיקר לגבי עברו הפלילי אף שנותר ספק האם היה מ דובר

בשקר מכוון או באי הבנה. נקבע כי אין בכך או בסתירות המסוימות עליהן הצביעו באי כוח המבקשים והנאשם הנוסף כדי להטות את הכף לטובת גרסאות המבקשים ולהצדיק את התערבות ערכאת ערעור בממצאי המהימנות של הערכאה הדיונית. כן נקבע כי אין מקום להתערב בקביעת בית משפט השלום באשר לחוסר האמון שרחש בגרסאות המבקשים והנאשם הנוסף. נוסף לאלו, דחה בית המשפט

המחוזי את טענות המבקשים והנאשם הנוסף באשר למחדלי חקירה שנטען כי נפלו בחקירת המשטרה, ובעיקר לענין אי ביצוע מסדר זיהוי, משנקבע כי בנסיבות הענין לא נראה כי היה צורך בכך וכי מכל מקום לא קופחה הגנתם כתוצאה מכך. גרסת המבקשים כי המתלונן הותקף על ידי גורמים לא ידועים על רקע חובות כספיים וייחס את האשמה להם אך כדי לא להסתבך עם אותם גורמים נדחתה משנקבע כי גרסה זו לא בוססה כלל ועיקר.

לענין גזר הדין נקבע כי חרף חומרת המעשים שבוצעו, החמיר בית משפט השלום עם המבקשים והנאשם הנוסף יתר על המידה. לפיכך הופחת עונשו של המבקש 2 לכדי 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ועונשו של המבקש 1 הופחת לכדי 3 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות. ביצוע העבודות נקבע בפסק דין משלים מיום 18.1.2009.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי המופנית כנגד ההרשעה בדין.

עיקר טענת בא כוח המבקשים הינה כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה בהחלטה להוספת ראיות על השבת הענין לערכאה הדיונית באופן שהיה מאפשר חקירה נגדית של המתלונן לאור ראיות אלו. נטען, כי בנסיבות אלו, כאשר עיקר ההרשעה מתבססת על קביעת מהימנות עדותו של המתלונן ומתגלות ראיות שיש בהן כדי להשפיע מהותית על קביעה זו, יש להשיב את הבירור לערכאה הדיונית ולאפשר חקירה מלאה של המתלונן. מה גם שלשיטתו יש בראיות אלו, ובעיקר בכך שאף שם טען המתלונן כי הותקף, כדי להשליך ישירות על מהימנות גרסתו אף בענין זה. קבלת הראיה במסגרת הערעור ללא הוראה כי הענין יושב לערכאה הדיונית פגע לטענתו בזכותם היסודית של המבקשים לחקור את העד המרכזי אודות חומר חקירה מהותי.

מנגד טען בא כוח המשיבה כי הבקשה אינה מעוררת שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים והמצדיקה את מתן רשות הערעור. לגופו של ענין נטען כי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, מסמיך את בית המשפט המחוזי לקבל את הראיות הנוספות בעצמו ואין מקום להתערב בשיקול דעתו בענין. עוד נטען כי מרחב התמרון בענין חקירתו של מתלונן על עברו הפלילי הינו מוגבל ולפיכך אף לו היה הענין מוחזר לבית משפט השלום לא היה הדבר מועיל למבקשים, מה גם ש בית המשפט המחוזי קיבל כנתון את כך שהמתלונן שיקר בענין עברו הפלילי ולא ראה בכך עילה להיפוך התוצאה אליה הגיע בית משפט השלום.

בתגובת המבקשים לתגובת המשיבה, אותה הגישו לאחר נטילת רשות, טענו הם כי אין זה נכון שהבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית באשר הסוגיה מתי ראוי להחזיר ענין לערכאה הדיונית על מנת שתתאפשר חקירה נגדית של העד בענין ראיות חדשות שהוספתן הותרה, אינה בהירה והינה חורגת מעניינם של הצדדים. לשיטתם יש מקום לקביעת קריטריונים ברורים או לפחות מתווה המסדיר את שאלת הערכאה הנכונה לגביית ראיות נוספות על פי פרמטרים שונים, כאשר על פי הנטען, המקרה דנן בה בגדר אותם מקרים שיש להשיב כאמור לערכאה הדיונית. באשר לטענה כי חקירת המתלונן לא הייתה מועילה גם כך למבקשים נטען כי ראשית חורג הענין רק מהקביעה כי המתלונן שיקר, באשר הסיפור שעלה מהראיות הינו סיפור דומה לזה שעלה בגרסתו אף בענין דנן ומכאן שיש בכך להראות כי דפוס פעולה מצידו. מה גם, שאין לדעת ואין להניח מראש מה הייתה חקירה נגדית טובה מעלה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובהחלטות בתי המשפט הקודמים, נחה דעתי כי דינה להידחות.

כידוע, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)). יתרה מכך לא תינתן רשות ערעור אפילו אם עולה בענין שאלה משפטית חשובה אך אין בפתרונה כדי להשפיע על תוצאת הערעור (ראו המ' 71/52 מיקא נ' נתנזון , פ"ד ז(2) 1155 (1953); רע"פ 7939/08 עזרי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.12.2008)).

בענין הנידון, אף אם אניח כי השאלה המשפטית שמעלים המבקשים, היינו, מתי ראוי כי לאחר שערכאת ערעור נעתרה לבקשה להוספת ראיות תקבע היא כי הענין יושב לערכאה הדיונית לגבייתן של אלו, יכולה על פני הדברים להצדיק דיון אף בפני בית משפט זה, לא שוכנעתי כי תהא לה משום השלכה על עניינה של הבקשה דנן.

אותן ראיות שצירופן אושר על ידי בית המשפט המחוזי אינן נוגעות באופן ישיר לענין שבפנינו אלא נוגעות הן להרשעה של המתלונן בעבירה אחרת. משכך, נכון קבע בית המשפט

המחוזי כי כל שיש בהן הינו להטיל ספק במהימנותו הכללית של המתלונן ולא כדי לשלול ישירות את עדותו באשר לתקיפתו על ידי המבקשים. ודוק, זאת נכון אף כשבוחן אני את טענותיו באותה הרשעה אחרת אשר יש בהן לכאורה דמיון מסוים למקרה שבפני. יש לזכור כי עצם תקיפתו של המתלונן אינה שנויה במחלוקת ממשית ומגובה אף בדוחות הרפואיים. השאלה הלכאורית הינה האם המבקשים הם שתקפו אותו או גורם אחר לא ידוע. אין לומר כי קיימת הקבלה מלאה בין המקרים. בהתחשב בדברים אלו, נראה כי נכון פעל בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין הכרח בהשבת הענין לבית משפט השלום וניתן לבחון את השלכת הראיות הנוספות על צדקת ההרשעה אף בערכאת הערעור. מכל מקום לא שוכנעתי כי נגרם למבקשים משום עיוות דין כלשהו בשל החלטתו זו של בית המשפט המחוזי ואף משכך אין מקום להתערב בה.

לגופו של ענין נראה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס היטב. כשם שנקבע על ידו, אין מ דובר

ב"מתלונן סדרתי" נגד המשטרה וזו לו תלונה ראשונה כאמור. יתרה מכך, בדין נקבע כי אין אף בגילוי שקר זה, ככל שאכן היה מ דובר

בשקר ממש, כדי לסתור את גרסתו של המתלונן באשר לאירועים דנן, ויש לבחון האם גרסתו זו עדיין משכנעת במהימנותה בהתחשב במכלול הנתונים. כן נקבע על ידי בית המשפט המחוזי כי כך הוא אף בהתחשב באותן ראיות נוספות, וזאת הן בבחינת עדותו של המתלונן והן בשל חוסר האמון שרכש בית משפט השלום בגרסת המבקשים אשר היתה מתחמקת וחסרת עקביות. אין מקום להתערב בקביעותיו אלו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

החלטתי מיום 1.3.2009 לעיכוב ביצוע עונש המאסר בעבודת שירות שהוטל על המבקש 2 מבוטלת בזאת.

על המבקש 2 להתייצב עד ליום 12.7.2009 בשעה 08:00 בפני הממונה על עבודות השירות במפקדת גוש מרכז ברמלה לבחינת שיבוצו בעבודות שירות.