רע"פ 7939/08 יורם עזרי נ. מדינת ישראל

ביום 17.5.2007 צולמה מכונית, בבעלותו של המבקש, כשהיא נוסעת במהירות מופרזת, עבירה לפי תקנה 45(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. עקב כך נשלח לביתו של המבקש דו"ח ברירת משפט בסך 750 ש"ח אשר שולם.

כ-11 חודשים לאחר מועד ביצוע העבירה פנה במקש לבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (ב"ש 1460/08) בבקשה להארכת מועד להישפט על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). בבקשה נטען כי דו"ח התנועה הגיע למשרדי חברה בבעלות המבקש (להלן: החברה ) ושולם על ידי מזכירתו ללא שהוא ידע כלל על עצם קיום הדו"ח או על תשלומו. עוד נטען כי הרכב הינו חלק מצי רכבים הרשום על שם המבקש כבעלי החברה וכי למעשה שימש הוא את אביחיל עזרי, אשר עבדה אף היא בחברה (להלן: אביחיל ), והיא שנהגה בו וביצעה את העבירה. לבקשה צורפו תצהיר מטעם אביחיל לעניין כך שהיא שהחזיקה ברכב ותצהיר מטעם מזכירתו של המבקש בעניין נסיבות תשלום הדו"ח ללא יידועו של המבקש. נתבקש בגדר הבקשה כי יקבע מועד לדיון בנוכחות בא כוח המבקש לאור הוראות סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי.

ביום 19.5.2008 ניתנה החלטתו של בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט י' ולטלסון ), בגדרה נדחתה בקשתו של המבקש. ההחלטה ניתנה ללא שנתקיים דיון במעמד הצדדים. בית המשפט ביסס את החלטתו על הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי לפיה רואים באדם ששילם את הקנס כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. לפיכך, קבע בית המשפט כי הרשעת המבקש הפכה חלוטה ולא ניתן להגיש בגינה בקשה לבית המשפט. עוד נקבע כי אין מחלוקת כי שהקנס שולם על ידי המבקש וכי גרסתו כי הקנס שולם ללא ידיעתו תמוהה היא, ולכן נקבע כי ידע על קיום הדו"ח ויכול היה לדעת על קיומו. בעניין הבקשה כי יתקיים דיון במעמד הצדדים קבע בית המשפט כי חלה בנסיבות העניין הלכת רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(6) 793 (2003) (להלן: הלכת איטליא ), לפיה אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים בבקשה לביטול פסק דין על פי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי.

על החלטת בית המשפט לתעבורה ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70399/08). עיקר טענתו בערעור הייתה כי שגה בית המשפט לתעבורה עת החיל בנסיבות העניין את הלכת איטליא , התקפה לשיטתו רק בבקשה לביטול פסק הדין לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, ונמנע מקיום דיון במעמד הצדדים. לשיטתו ההלכה הקובעת היא זו שנקבעה בע"פ 1318/07 אלטורי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 31.12.2007, להלן: הלכת אלטורי ) שקבע כי בבקשה לעיכוב ביצוע חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כפי שאף יושם לטענתו בפסיקות בתי המשפט המחוזיים. עוד נטען כי שגה בית המשפט את קבע קביעות שבעובדה וקביעות מהימנות בעניין גרסתו של המבקש ללא שנתקיים דיון כאמור. המבקש חזר גם על טענותיו לגופו של עניין.

ביום 8.9.2008 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' אמסטרדם ) אשר דחה את ערעור המבקש. יצוין, כי טרם מתן פסק הדין התקיים דיון בפני בית המשפט המחוזי, במעמד הצדדים, בו נשמעו אף המצהירות מטעמו של המבקש. לעניין חובת קיום דיון במעמד הצדדים בבקשה מעין זו, קבע בית המשפט כי לטעמו צדק בית המשפט לתעבורה עת החיל בנסיבות העניין את הלכת איטליא ולא את הלכת אלטורי . לגופו של עניין ביקר בית המשפט אומנם את קביעתו של בית משפט השלום כעובדה שהמבקש הוא ששילם את הדו"ח, כי ידע על קיומו וכי אינו מאמין לגרסתו, ללא שנערך דיון בפניו, אולם, מצא אף הוא כי לאור גובה הקנס סביר יותר כי המזכירה הייתה מיידעת את המבקש על תשלום הדו"ח וכי לא בוסס שהמבקש לא שהה בארץ בעת תשלום הדו"ח והיה קושי אובייקטיבי ליידעו בעניין. עוד נקבע כי אין זה ברור מתצהירה של אביחיל מניין לה כי היא שנהגה ברכב כ-11 חודשים לאחר מועד העבירה, מה גם שישנם רכבים נוספים הרשומים על שמה אשר גם בהם משתמשת היא מן הסתם. בנסיבות העניין לא התנהל כל יומן רישום שוטף בעניין השימוש ברכבים הרשומים על שם המבקש וחובה הייתה עליו לדאוג, בנסיבות בהן נותן הוא לאחר לנהוג ברכב שבבעלותו, כי דו"חות שירשמו לרכב יובאו לידיעתו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. אף בגדר בקשה זו, עיקר טענתו של המבקש נוגעת לחובת קיום דיון במעמד הצדדים בבקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, סוגיה החורגת לטעמו מעניינם של הצדדים הקונקרטיים ומצדיקה דיון נוסף בפני בית משפט זה. המבקש אף ביקש לאור חשיבות העניין כי תצורף הסנגוריה הציבורית כידידת בית המשפט וכצד להליך מטעם המבקש. לטענתו שגו שני בתי המשפט הקודמים כשהחילו בעניין את הלכת איטליא , אשר דנה רק בעניין בקשה לביטול פסק דין לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי ואינה רלוונטית לבקשתו. משכך, לא הוכרעה למעשה טענתו כי על בקשה לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, היינו בקשה להארכת מועד להישפט, חל סעיף 126 לחוק המחייב דיון במעמד הצדדים. כך לשיטתו אף נלמד מהלכת

אלטורי הנזכרת, המאוחרת להלכת איטליא , ואשר עסקה בשאלת תחולת סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי בבקשה לעיכוב ביצוע עונש פסילת רישיון במסגרת ערעור על החלטת בית המשפט לתעבורה שלא לקבל בקשה לביטול פסק דין. עוד נטען לגופו של עניין, כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי בהתחשב בחלוף הזמן ובחזקת המסירה יכול היה המבקש לדעת על קיומו של הדו"ח ולפעול בהתאם. זאת, על אף התצהירים שניתנו בעניין ועל אף ההסבר שניתן, לפיו על אף שהדו"ח נשלח לביתו של המבקש, נאסף הוא על ידי עובד אחר מהחברה והועבר למזכירה ששילמה אותו כאמור. נטען גם כי אמירתו של בית המשפט כי סביר לאור גובה הדו"ח כי המזכירה יידעה את המבקש אודותיו אין לה על מה שתישען ואינה הולמת הליך פלילי אשר אינו מוכרע על "סבירות". בעניין ניהול יומן רכב, נטען כי לא היה בכך צורך מאחר והרכב מצוי תמיד בחזקתה של אותה אביחיל ומכאן גם ידיעתה כי היא שנהגה ברכב במועד העבירה.

מנגד טוען בא כוח המשיבה, כי בנסיבות העניין אין מתעוררת שאלה המצדיקה דיון נוסף בפני בית משפט זה. זאת, משום שאף אם ייקבע כי הייתה חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, טענה לה אין המשיבה מסכימה, לאחר שנתקיים בפועל דיון במעמד הצדדים בבית המשפט המחוזי, נרפא הפגם והשאלה הפכה לתיאורטית. בא כוח המשיבה ממשיך ופורס טענותיו לעניין היחס בין הלכת אלטורי והלכת איטליא בנסיבות העניין. לאור התוצאה לה הגעתי איני רואה לפרט טענותיו אלו. לגופו של עניין נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו מפורט ומנומק וניתן לאחר שמיעת הצדדים והמצהירות מטעם המבקש ואין מקום להתערב בו. עוד צוין כי המבקש שינה את גרסתו בין הבקשה שהגיש לבית המשפט לתעבורה, בה נטען כי הדו"ח הגיע למשרדו, ובין הבקשה שפני, בגדרה נטען, לאחר שבוסס בבית המשפט המחוזי כי הדו"ח נשלח לביתו הפרטי, כי הדואר נאסף על ידי עובד פלוני והועבר למשרד.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה ובהחלטות בתי המשפט הקודמים, נחה דעתי כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

כידוע, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)). יתרה מכך לא תינתן רשות ערעור אפילו אם עולה בעניין שאלה משפטית חשובה אך אין בפתרונה כדי להשפיע על תוצאת הערעור (ראו המ' 71/52 מיקא נ' נתנזון , פ"ד ז(2) 1155 (1953)).

שאלת היחס בין הלכת איטליא והלכת אלטורה

אינה פשוטה. למעשה, שאלה זו בקירוב תלויה ועומדת בפני בית משפט זה בהליך אחר לאור פסיקות בתי המשפט המחוזיים בעניין (ע"פ 4808/08). אולם, בנסיבות העניין אין אני סבור כי ההכרעה בשאלה נדרשת. אף אם אקבל, לצורך הדיון בלבד, את טענותיו של המבקש, ואקבע כי נפל פגם בכך שבית המשפט לתעבורה לא זימן את הצדדים לדיון בפניו, פגם זה נרפא לטעמי שעה שדיון כאמור, לרבות חקירת המצהירות מטעם המבקש, התקיים בפני בית המשפט המחוזי. משכך, אין בטענתו זו כדי להשפיע על תוצאות הבקשה, אין מקום לדון בה ואין מתעוררת בנסיבות העניין שאלה המצדיקה דיון שלישי בפני ערכאה זו. די בזאת כדי לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש אוסיף, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק היטב. בית המשפט לא קיבל, לאחר ששמע את הצדדים ואת עדויות המצהירות, את גרסתו של המבקש ולא ראה בה הצדקה ליתן הארכת מועד להישפט. זאת ביסס הוא הן על התרשמותו מגרסתו של המבקש ומהעדויות

והן על כך שהמבקש, אף שהרכב היה רשום על שמו, לא הקפיד לנהל כל מעקב רשום של מי הוא המחזיק ברכב, ולא דאג, למרות שחובתו לעשות כן, כי יגיעו לידיו דו"חות שירשמו לרכב. משכך נקבע כי אין להיעתר לבקשתו שהוגשה כמעט שנה לאחר העבירה הנידונה. לא נראה כי נפל פגם בנימוקיו של בית המשפט המחוזי, וודאי לא פגם כזה המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

אשר על כן, נדחית הבקשה לרשות ערעור.

החלטתי מיום 18.9.2008 לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטלת.