רע"פ 1860/07 שחר נחמני נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בקריות (ת"פ 1941/05) בגין עבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ועבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 5.12.05 סמוך לשעה 08:50 ברחוב חלוצי התעשיה במפרץ חיפה, המבקש הפריע שלא כדין לשוטרים הממלאים תפקידם כחוק, בכך שסרב לפנות את רכבו משטח השוק, סירב להזדהות, ובהמשך כאשר נאמר לו כי הינו מעוכב ונדרש להתלוות לשוטרים, תקף שניים מהם, באופן שבעט ופגע באחד מהם בבטנו, נשך שוטר אחר בידו ותקף שוטר שלישי, אשר נחבל בידיו חבלות של ממש.

ביום 20.4.06 הרשיע בית-משפט השלום בקריות (כבוד השופט מ' ארגמן ) את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, וביום 10.9.06 גזר עליו שבעה חודשי מאסר בפועל, וכן שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה בה נידון והורשע בה. כמו כן, הורה בית המשפט על הפעלת עונש מאסר על תנאי אשר היה תלוי ועומד כנגד המבקש בת.פ. 3459/02, וזאת בחופף לעונש המאסר בפועל שהושת עליו.

לפני מתן גזר הדין הוגש בעניינו של המבקש תסקיר של שירות המבחן. בתסקיר נאמר כי לאור העובדה שהמבקש מעוניין לחיות אורח חיים נורמטיבי, המליץ שירות המבחן להטיל עליו עבודות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות, וכן להאריך את המאסר על תנאי התלוי ועומד כנגדו.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ש' ברלינר

– סג"נ , י' גריל

– סג"נ

וב' זיו ) דחה את הערעור בקובעו, כי איננו נדרש כלל לסוגיה המשפטית העוסקת באפשרות החוקית להאריך את המאסר המותנה בנסיבות דנן, שכן לגופו של עניין סבר גם בית-משפט השלום כי על-פי נסיבות המקרה והמרשם הפלילי של המבקש, אין כל הצדקה להאריך את המאסר המותנה. זאת בהסתמך על תסקיר שירות המבחן, ממנו עלה כי המבקש לא היה מוכן לקחת חלק במפגשים שהוצעו לו, ומאחר ולא היתה כל המלצה טיפולית בעניינו. על כן דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הקל בעונשו, שכן הפרשה כולה מקורה במסכת התנכלויות מצד משטרת בית-שאן. בד-בבד עם הבקשה, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

דין בקשת רשות הערעור להידחות וזאת מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

דין הבקשה להידחות גם לגופו של ענין. העבירות שביצע המבקש חמורות מאוד, לנוכח העובדה שהוא תקף שוטרים באופן הראוי לכל גנאי והסתייגות. העונש המירבי בגין העבירות שבוצעו על-ידו צריך היה להסתכם בשש שנות מאסר בפועל, וזאת אף מבלי שיובא בחשבון עונש המאסר על תנאי אשר היה תלוי ועומד כנגדו. כך שהעונש שהוטל עליו בבית משפט השלום הוא עונש קל ביותר, ואיננו עומד במגמה של החמרת העונש בגין עבירות של אלימות. אף אם נביא כנימוק לקולא את העובדה שהמבקש עובד כרגע, ואת בקשת הסליחה על-ידו, הרי שאין די בכך כדי להצדיק הקלה כה משמעותית כעונשו. ואבהיר שוב, בעבירות של אלימות קשה ובמיוחד כנגד נציגי החוק, בתי המשפט מחויבים להכביד את ידם ולתת עונשים מרתיעים, כאשר העונש המירבי הכתוב בחוק, ראוי לו שיהיה נקודת מוצא.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 27.2.07, באשר לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש, מבוטלת בזאת. על המבקש להתייצב ביום 15.7.07, לא יאוחר מהשעה 10:00 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לשם תחילת ריצוי מאסרו.