רע"פ 1883/19רועי ביטון נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ר' בן-יוסף ) בעפ"ת 13666-10-18 מיום 30.1.2019 (להלן: פסק הדין ), בגדרו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' השופט א' זרזבסקי ) בפל"א 8120-08-18 מיום 27.8.2018.

רקע והליכים קודמים

1.

ביום 1.1.2018 נגזרו על המבקש בבית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (כב' השופטת ט' אוסטפלד נאוי ) בפל"א 6539-07-16 העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים והפעלת מאסר על תנאי שנגזר על המבקש בתיק קודם באופן חופף; מאסר על תנאי של 12 חודשים, למשך 3 שנים; פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים, והפעלה, במצטבר, של 16 חודשי מאסר מותנה שנגזרו על המבקש בתיקים קודמים; פסילת רישיון נהיגה על תנאי של 24 חודשים, למשך 3 שנים.

המבקש ערער על גזר הדין בפל"א 6539-07-16 ובד בבד הגיש בקשה לעיכוב ביצוע. הערעור, כמו גם בקשת עיכוב הביצוע, הופנו נגד " רכיב המאסר בפועל בלבד ". בהחלטה מיום 13.2.2018 הורה בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט העמית א' יעקב ) בעפ"ת 14566-02-18 כי הוא " מעכב ביצוע המאסר בפועל בתנאים שנקבעו בבית משפט קמא וזאת עד להחלטה אחרת בערעור ".

ביני לביני, ביום 18.3.2019 חזר בו המבקש מן הערעור על גזר הדין בפל"א 6539-07-16.

2.

על פי עובדות כתב האישום מושא בקשת הערעור, ביום 24.8.2018 נעצר המבקש, על ידי שוטר, כשהוא נוהג ברכב שרישיון הרכב שלו פקע ביום 23.7.2017, בהיותו פסול לנהיגה וללא תעודת ביטוח בת תוקף.

ביום 26.8.2018 הורשע המבקש בבית משפט השלום, על יסוד הודאתו, בעבירות הבאות: נהיגה בזמן פסילת בימ"ש, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; נהיגה ברכב ללא רישיון רכב בתוקף, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; נהיגה ברכב ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

3.

בית משפט השלום קבע כי העבירות בהן הורשע המבקש " הינן חמורות ומשקפות זלזול בחוק ובהחלטות ביהמ"ש " וכמו כן כי המבקש " מחזיק ברישיון נהיגה משנת 2006 ולחובתו 11 הרשעות קודמות שתיים מהן בגין שכרות ואחת נהיגה בפסילה ". עם זאת, בית המשפט החליט שלא למצות את הדין עם המבקש " וזאת מתוך תקווה כי [המבקש – ג'. ק.] ידע לנצל את ההזדמנות הניתנה לו [כך במקור – ג'. ק.] ויחזור לדרך הישר " וגזר עליו את העונשים הבאים: קנס בסך 2000 ש"ח; הארכת עונש המאסר על תנאי של 12 חודשים שנגזר בפל"א 6539-07-16 לשנתיים נוספות; פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים, והפעלת 24 חודשי פסילה על תנאי שנגזרו בפל"א 6539-07-16, באופן חופף; פסילת רישיון נהיגה על תנאי של 6 חודשים, למשך 3 שנים.

המשיבה ערערה על גזר הדין, ועתרה להטלת ענישה משמעותית יותר.

4.

בפסק הדין קבע בית המשפט המחוזי כי העונש שהוטל בגזר הדין סוטה באופן קיצוני מהעונש ההולם וכי יש להתערב בו. בית המשפט עמד על סכנת החיים הטמונה במעשי המבקש, אשר בחר לנהוג למרות שרישיונו נלקח ממנו בשל התנהלותו בכביש; נהג ברכב ללא רישיון בתוקף וללא ביטוח חובה כנדרש בחוק. כמו כן, עמד בית המשפט על כך שמעשי המבקש, שעה שעונש פסילה תלוי ועומד נגדו, מעידים על זלזול חמור בחוק.

ביחס לרכיב המאסר, עמד בית המשפט על כך שסטייה לקולה ממתחם העונש אפשרית מקום בו הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם וקבע כי " לאור נסיבות ביצוע העבירה תוך כדי שהוא ממתין בעיכוב ביצוע על ערעור שהגיש על עונש מאסר בשל אותה עבירה בדיוק, כאשר הוא נמצא בתנאים של מעצר בית, קביעה שיש סיכוי לשיקום המשיב או שהוא השתקם הינה חסרת בסיס לחלוטין ". כמו כן, קבע שלא היה מקום להאריך את המאסר המותנה חלף הפעלתו, ועמד על כך שבית משפט הגוזר דינו של נאשם יכול להאריך מאסר מותנה רק בנסיבות חריגות, אשר לא מתקיימות בעניינו של המבקש, ורק כאשר משתכנע שלא יהיה צודק להפעיל את המאסר המותנה. עוד קבע בית המשפט, כי לא היה מקום להורות על חפיפת עונש הפסילה על תנאי שהוטלה בפל"א 6539-07-16 לעונש הפסילה שהוטל בתיק הנוכחי, וכי חפיפת עונשי פסילה תעשה רק בנסיבות המצדיקות זאת, ואשר אינן מתקיימות בעניינו של המבקש.

5.

בית המשפט המחוזי זקף לזכותו של המבקש את הודאתו ואת תנאי המעצר בהם הוחזק. לבסוף, עמד בית המשפט על הכלל לפיו אין ערכאת הערעור ממצה את העונש עם נאשמים וגזר על המבקש את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים. המאסר המותנה – לתקופה של 12 חודשים – שנגזר על המבקש בפל"א 6539-07-16, הופעל במצטבר כך שסך הכל ירצה המבקש 20 חודשי מאסר בפועל; פסילת רישיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים, והפעלת 12 חודשי פסילה על תנאי שנגזרו בפל"א

6539-07-16 [על המבקש הוטלו 24 חודשי פסילה על תנאי בתיק זה – ג'. ק.], שתי הפסילות יחולו במצטבר כך שסך הכל נגזרו על המבקש 42 חודשי פסילה בפועל במצטבר לכל פסילה אחרת; מאסר על תנאי של 8 חודשים, למשך 3 שנים; פסילה על תנאי של 8 חודשים, למשך 3 שנים.

מכאן הבקשה שלפניי.

בקשת רשות הערעור ונימוקיה

6.

המבקש טוען כי טעה בית המשפט המחוזי כשהפעיל את המאסר המותנה שנגזר עליו בפל"א 6539-07-16, כשערעורו שם תלוי ועומד ועונש המאסר בפועל שנגזר עליו מעוכב ביצוע. לשיטתו של המבקש, החלטת בית המשפט המחוזי בעפ"ת 14566-02-18 מעכבת גם את עונש המאסר על תנאי. עוד מוסיף המבקש כי ככל והמאסר בפועל הוא הרכיב היחידי שעוכב, ראוי היה להדגיש זאת מפורשות.

כמו כן, טוען המבקש כי בעניינו מתעורר חשש ממשי לעיוות דין ולאי צדק של ממש לאור הקיצוניות והקוטביות שבין גזר הדין לפסק הדין ובשל כך שהוטל עליו עונש מופלג ללא קבלת תסקיר עדכני ומבלי שנבחנו סיכויי שיקומו על ידי שירות המבחן. לטענתו, דברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח ההליך הטיפולי שעבר ונוכח כך שזהו מאסרו הראשון מאחורי סורג ובריח.

לאור אלו, עותר המבקש לבטל את פסק הדין ולהחזיר את גזר דינו של בית משפט השלום. למצער, עותר המבקש להחזרת עניינו לבית המשפט המחוזי לצורך קבלת תסקיר שירות מבחן.

דיון והכרעה

7.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים בהם הבקשה מעלה שאלה משפטית או ציבורית בעלת חשיבות כללית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לב(3) 123 (1982)), או במקרים יוצאי דופן בהם מתעורר חשש לאי-צדק מהותי או לעיוות דין (רע"פ 3667/14 קראדי נ' מדינת ישראל , בפסקה 8 (1.6.2014)). הבקשה שלפניי אינה עומדת באמות מידה אלו והיא בעיקרה עוסקת בעניינו הפרטי של המבקש. למעשה, בקשת רשות הערעור שלפניי מופנית נגד חומרת העונש וכידוע, הכלל הוא כי לא תינתן רשות ערעור במקרים אלו אלא אם מתקיימת סטייה ניכרת ממדיניות הענישה המקובלת או הראויה (ראו למשל רע"פ 6916/16 קרינאוי נ' מדינת ישראל , בפסקה 13 (6.12.2016)). בענייננו, העונש שהושת על המבקש איננו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה או המקובלת (ראו והשוו: רע"פ 1076/16 חיים כהן נ' מדינת ישראל (11.2.2016)). כמו כן, לא מצאתי בפער הענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור, שחלקו נובע מכך שהופעל מאסר על תנאי קודם, משום עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור (ראו והשוו: רע"פ 3292/15 לחיאני נ' מדינת ישראל ).

יתרה מכך, ייתכן וטעות קולמוס הביאה להקלה בעונש שנגזר על המבקש. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי הפעיל 12 חודשי פסילה על תנאי שנגזרו בפל"א 6539-07-16, במצטבר, בעוד למעשה נגזרו עליו שם 24 חודשי פסילה על תנאי.

8.

גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. כאמור, ערעורו של המבקש על גזר הדין בפל"א 6539-07-16 ובקשת עיכוב הביצוע הופנו נגד " רכיב המאסר בפועל בלבד ". גם בהחלטת בית המשפט בעפ"ת 14566-02-18 נקבע כי " מעכב ביצוע המאסר בפועל..." . מכאן שאין כל חוסר בהירות באשר לרכיב הענישה המעוכב ודינה של טענה זו להידחות מכל וכל. זאת ועוד, בסוגיה זו שולטת בכיפה הלכת במנוקלר (ע"פ 7510/00 במנוקלר נ' מדינת ישראל (9.5.2002)). בית משפט זה עמד זה מכבר על היישום הקונקרטי של ההלכה בנסיבות המקרה, וקבע כי עיכוב ביצוע של עונש מאסר בפועל אינו מעכב גם את עונש המאסר על תנאי (ראו רע"פ 7495/12 צדוק נ' מדינת ישראל , בפסקה י"א (22.10.2012)).

9.

כמו כן, וכידוע, לא קיימת חובה לקבלת תסקיר שירות מבחן בעניינו של נאשם שביום ביצוע העבירה מלאו לו 21 שנה, וההחלטה בנושא מצויה בשיקול דעתו של בית המשפט (ראו והשוו: רע"פ 4628/17 אלטלאלקה נ' מדינת ישראל (8.4.2018); רע"פ 8884/13 פלוני נ' מדינת ישראל (11.6.2014). בענייננו המבקש היה כבן 27 בעת ביצוע העבירה, ובית משפט המחוזי לא ראה צורך בקבלת תסקיר עדכני, בין היתר בשל כך שהיו לפניו חמישה תסקירים שהוגשו בתיק אחר, ולאור מסקנתו בדבר העדר שיקומו של המבקש, אשר ביצע את העבירה תוך כדי שהוא ממתין בעיכוב ביצוע על ערעור שהגיש על עונש מאסר בשל אותה עבירה. בנסיבות אלו, לא מצאתי סיבה להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי ב"גלגול שלישי".

10.

סיכומו של דבר, המבקש הראה, במעשיו, כי אינו נרתע כלל מהליכים משפטיים שהתנהלו בעניינו ומעונשי מאסר על תנאי שנגזרו עליו. בית המשפט המחוזי קבע כי יש להחמיר בעונשו של המבקש, והטיל עליו עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. בקביעה זו של בית המשפט מצויה אמירה ערכית נכונה, שדינו של מי שמסכן חיי אדם ומזלזל בחוק ובצווי בית משפט, למאסר ממש.

11.

סוף דבר, הבקשה נדחית.