רע"פ 1913/13 אביב אלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא, השופט י' אלון , כב' השופט י' צלקובניק , וכב' השופטת י' רז-לוי ) מתאריך 30.01.2013 ב-עפ"ג 21199-08-12, בגדרו התקבל בחלקו ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום באילת (כב' השופטת ש' שטרית ) מתאריך 10.07.2012 ב-ת"פ 14159-09-11.

לצד בקשת רשות הערעור, עותר המבקש גם לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד.

להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשת רשות הערעור.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, בגדרו נטען כי בתאריך 05.09.2011, בסמוך לשעה 01:00 בלילה, הגיע המבקש לדירתם של בני הזוג ממן באילת (להלן: הדירה ו- המתלוננים בהתאמה). על פי הנטען בכתב האישום המתוקן, המבקש נכנס לדירה דרך החלון, וזאת על מנת לבצע גניבה ו/או פשע. לאחר שסקר את החדרים השונים בדירה, לרבות את החדר בו ישנה באותה עת בתם הקטינה של המתלוננים – נטל המבקש מן הדירה מחשב נייד ועזב את הדירה.

נוכח עובדות נטענות אלה, הואשם המבקש בכניסה למקום מגורים לביצוע עבירה (עבירה לפי סעיף 406(א) ל חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), ובגניבה (עבירה לפי סעיף 384 ל חוק העונשין ).

2.

בתאריך 06.12.2011 הודיעו הצדדים לבית משפט השלום הנכבד כי הגיעו ביניהם להסדר טיעון, בגדרו הוסכם כי כתב האישום שהוגש נגד המבקש יתוקן (כך שנוסחו יהיה כמפורט לעיל), המבקש יודה בכל עובדות כתב האישום המתוקן, וישלח לתסקיר מטעם שירות המבחן. עוד הוסכם, כי שני הצדדים יטענו לעונש באופן חופשי.

עוד באותו יום הודה המבקש בכל עובדות כתב האישום המתוקן, ובהתאם הורשע בכל העבירות שיוחסו לו בגדרו. במסגרת הכרעת הדין, הורה בית משפט השלום הנכבד גם על עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של המבקש, כפי שהוסכם במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים.

3.

בתאריך 29.02.2012 הוגש תסקיר שירות המבחן האמור, ובו המלצה להסתפק בהשתת פיצויים לטובת המתלוננים. בתאריך 07.03.2012 החליט בית משפט השלום שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן, והורה על הפניית המבקש לממונה על עבודות שירות.

1.

בתאריך 10.07.2012 גזר בית משפט שלום את דינו של המבקש. כפי שעולה מהתיאור בגזר הדין, אף על פי שהמבקש זומן מספר פעמים לראיון אצל הממונה על עבודות שירות – הוא בחר שלא להתייצב אליו. נוכח אי-ההתייצבות הנ"ל, ולאחר שנתן דעתו למכלול הנסיבות, השית בית משפט השלום הנכבד על המבקש את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר בפועל, 8 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים (כאשר התנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירות מהסוג שבהן הורשע), קנס בסך 1,000 ש"ח, והתחייבות בסך של 5,000 ש"ח שלא יעבור בשנתיים הקרובות עבירת אלימות. עוד נקבע, כי המבקש יפצה את המתלוננים בסך של 2,000 ש"ח.

2.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. במהלך הדיון בערעור, הודיעה המשיבה כי איננה מתנגדת לכך שיקבע שעונש המאסר בפועל שהושת על המבקש ירוצה בדרך של עבודות שירות, אך היא מתנגדת להפחתה, או לביטול, של רכיב ההתחייבות ורכיב הפיצויים.

בפסק הדין, שניתן כאמור בתאריך 30.01.2013, קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח הסכמת המשיבה, ולאור העובדה שהממונה על עבודות שירות חיווה דעתו כי המבקש מתאים לכך – ירוצה עונש המאסר בפועל בדרך זו. בית המשפט המחוזי הנכבד הוסיף וקבע כי: "לאחר שבחנו את טענות המערער בכתב ובעל פה מוצאים אנו כי העונש שגזר בית משפט השלום נוטה במובהק לקולא", ולפיכך דחה את שאר חלקי הערעור, וקבע כי יתר רכיבי גזר הדין יעמדו בעינם.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

טענות המבקש

3.

טענתו המרכזית של המבקש היא כי שגו הערכאות הנכבדות קמא משלא נתנו משקל מספק לנסיבותיו האישיות, וביניהן: מצבו הכלכלי הקשה, מצבה הבריאותי של אימו, והיותו חסר עבר פלילי.

עוד טוען המבקש כי העונש שהושת עליו חורג מרף הענישה המקובל – בעבירות ובנסיבות דומות. לצורך תמיכה בטענתו זו, הפנה המבקש לגזר הדין ב-ת"פ 35291-07-10 מדינת ישראל נ' שנאעה (10.07.2012) (להלן: עניין שנאעה ), אשר נפסק אף הוא על ידי כב' השופטת שטרית .

דיון והכרעה

4.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה

להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

5.

הלכה ידועה היא כי בית משפט זה יתן רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ); רע"פ 4515/07 אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )).

בגדרי הבקשה שבפני, אין כל טעם המצביע על חשיבות משפטית-עקרונית, כנדרש על פי ההלכה שנקבעה ב הלכת חניון חיפה וב עניין אבו שנב הנ"ל. כל טענותיו של המבקש נעוצות בנסיבות הפרטניות של עניינו, ולפיכך הן אינן מן הסוג המצדיק מתן רשות ערעור. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

6.

גם לגופם של דברים אינני סבור כי יש ממש בבקשה. נסיבותיו האישיות של המבקש בהחלט הובאו בחשבון הן בבית משפט השלום הנכבד והן בבית המשפט המחוזי הנכבד, ונראה כי הן שהביאו לכך שהעונש שהושת על המבקש היה, בסופו של דבר, מקל באופן יחסי (כפי שקבע במפורש בית המשפט המחוזי הנכבד). לא מצאתי כי יש במכלול הנסיבות הצדקה להקלה נוספת בגזר דינו של המבקש.

הוא הדין גם ביחס לטענת המבקש בדבר החמרה בעונשו, לעומת העונש שנקבע ב עניין שנאעה : מעבר לכך שמדובר במקרה בודד, אשר קשה לבסס עליו טיעון בדבר רף הענישה המקובל בעבירות ובנסיבות דומות, יש לציין כי באותו מקרה הושת על הנאשם עונש כמעט זהה לעונש שהושת כאן. לכן קשה ללמוד מן ההשוואה בין שני המקרים כי העונש שהושת על המבקש נוטה לחומרה יתרה.

7.

לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי הן מבחינת ההלכות ביחס למקרים שבהם תנתן רשות ערעור, והן לגוף הדברים – אין מקום להיענות לבקשה.

8.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית . פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד יעמוד בעינו. נוכח דחייתה בקשת רשות הערעור, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.