רע"פ 1922/98 שלמה ברמן נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בהעדרו בבית משפט השלום (תעבורה) בעבירה של נהיגת רכב בלי שהחזיק את שתי ידיו על ההגנה, תוך שימוש במכשיר טלפון שלא באמצעות מקרופון, בניגוד לתקנה 28ב לתקנות התעבורה, תשכ"א1961-.

המבקש ערער על הרשעתו לבית המשפט המחוזי בשלושה נימוקים:

"1. כתב האישום לא הומצא למערער, כעולה מהתצהיר המצורף.

2.כתב האישום הוא רגיל, בעוד שהעבירה היא עבירת קנס, ולא נתקיימו התנאים להגשתו של כתב אישו רגיל.

3.כתב האישום לא מגלה עילה".

בית המשפט המחוזי קיבל את האמור בתצהירו של המבקש כי לא קיבל את כתב האישום וההזמנה לדין שנשלחו אליו. מכאן, כי "כל ההליכים שנתקיימו בבית המשפט קמא, כאילו לא היו". לפיכך החליט לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט השלום, ולהחזיר אליו את התיק לדיון מחודש מתחילתו.

בית המשפט המחוזי לא ראה מקום להעתר לבקשתו של בא כוח המבקש להעלות את יתר טענותיו בערעור בנימוק כי:

"מאחר שהגעתי למסקנה שלא היתה מסירה, והדיון שהתקיים איננו דיון, ראוי להחזיר את התיק לבית המשפט קמא, על מנת שתבוצע מסירה כחוק ואז יוכל הסניגור המלומד להעלות את כל הטענות שברצונו להעלות. ואין מקום לעשות קפנדריה ולהעלות את הטענות האלה בבית משפט שלערעור מבלי שהועלו בערכאה שצריכה לשמוע את הטענות".

בבקשתו לרשות לערער טוען בא כוחו המלומד של המערער כי טעה בית המשפט קמא בסרבו לדון בטענות המשפטיות שביקש להעלות, וכן טעה בכך שלא הפעיל את שיקול דעתו ולא זיכה את המבקש, על פי הלכה שיצאה בע"פ 1556/90 (בארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 705).

אילו טען בא כוחו המלומד של המבקש בערעורו לבית המשפט המחוזי את שתי טענותיו המשפטיות בלבד, היה על בית המשפט לדון בהן, על אף שהועלו לראשונה בערכאת הערעור. אולם לא זו הדרך שבחר בה בא כוחו המלומד של המבקש. טענתו הראשונה היתה, כאמור, כי כתב האישום לא הומצא למבקש. משקיבל בית המשפט המחוזי את טענתו הראשונה, שמשמעותה היא כי הליך ההרשעה בבית משפט השלום כאילו לא נתקיים, ותוצאתה המתחייבת היא ביטולו של פסק הדין שהוציא בית משפט השלום, לא היה על בית המשפט המחוזי להמשיך ולדון בטענות המשפטיות. בעניין זה צודק בא כוחה המלומד של המשיבה כי קבלת טענתו של המשיב כי לא התקיים כלל הליך בבית משפט השלום, וקביעה נוספת כי פסק דינו של בית משפט השלום בהליך שהתקיים בפניו, מוטעה מהותית - הינן החלטות סותרות. אין בית המשפט שלערעור יכול לדון בטענות מהותיות על פסק דין שאינו קיים, ואין בית המשפט יכול לתת שני סעדים סותרים בנשימה אחת. מכאן, שהשאלות שהעלה בא כוחו המלמד של המבקש בבקשתו לרשות לערער (כגון השאלה: "האם חייב נאשם לא-מיוצג הבוחר להודות בכל העובדות לטעון טענות משפטיות?"), אינן לענייננו.

התקלה היחידה שארעה במקרה שלפנינו היתה כי ההליך בבית משפט השלום התקיים בלי שהיתה המצאה של כתב האישום וההזמנה לדין, למבקש. בשל תקלה זו לא ראה בית המשפט המחוזי לזכות את המבקש, כי אם להחזיר את התיק לבית משפט השלום. בכך לא סטה בית המשפט המחוזי מהלכת בארי (ע"פ 1556/90 הנ"ל), ואופן הפעלתה של ההלכה אינו מצדיק מתן רשות ערעור (רע"פ 2193/97 בראונשטיין נ' מדינת ישראל, שלא פורסם).

אין הבקשה מעלה, על כן, כל שאלה בעלת השלכות חוקיות, ציבוריות או משפטיות, החורגות ממסגרת הבקשה, ודין הבקשה להדחות.

הבקשה נדחית.