רע"פ 1941/09 אנוור עלאדין נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בנצרת (תיק פ' 9488-08-08), בגין עבירה של הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ).

על פי עובדות כתב האישום, ביום 26.8.2008, בכביש 65 הסמוך לעפולה, הסיע המבקש ברכבו את מחמד חאלד יאסין ואת בדר רושדי אבו עלי, שניהם תושבים זרים אשר אין בידיהם אישורי כניסה ושהיה בישראל על פי דין.

ביום 28.8.2008 הרשיע בית המשפט (כבוד השופטת י' שטרית ) את המבקש במיוחס לו, על פי הודאתו. בתסקיר שירות המבחן אשר הוגש בעניינו של המבקש המליץ שירות המבחן להשית עליו עונש מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות, בנוסף למאסר מותנה ארוך ומשמעותי. ביום 10.12.2008 גזר בית המשפט את דינו של המבקש כדלקמן: 5 חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו מאחורי סורג ובריח ;

12 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של שלוש שנים ; קנס בסך 2,500 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו ; חתימה על התחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח או 25 ימי מאסר תמורתה, למשך 3 שנים ; כן הושתו על המבקש 6 חודשי פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, על פי סעיף 12א(ג4) לחוק הכניסה לישראל. ביחס לרכיב הפסילה ציין בית המשפט , כי לאור העובדה שלמבקש הרשעה קודמת בעבירה זהה, אשר בגינה נידון הוא לעונש מאסר בפועל בעבודות שירות, לאור חומרתה של העבירה ולאור המסוכנות הטמונה בה, בנוסף ליתר נסיבות המקרה, לא נמצאה הצדקה להורות על תקופת פסילה קצרה יותר.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור ל בית המשפט המחוזי בנצרת (עפ"א 106/09). ביום 17.2.2009 דחה בית המשפט (כבוד השופטים א' הלמן, א' קולה ו- י' אברהם ) את הערעור, בקבעו כי בדין הורה בית משפט השלום על ריצוי העונש מאחורי סורג ובריח, בין היתר לאור עברו המכביד של המבקש, הכולל גם עבירה נוספת של הסעת שוהים בלתי חוקיים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

לטענת המבקש, העונש שנגזר עליו הינו תוצאה של אי הבנת ההלכה שנפסקה ברע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1), 769 (להלן: הלכת

ח'טיב ), ופירושה כמחייבת הטלת עונש מאסר בפועל על מי שהורשע בעבירות על חוק הכניסה לישראל. על פי הטענה, ניסיון הבהרת ההלכה שנעשה ברע"פ 3674/04 מוחמד אבו סאלם ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.2.2006) (להלן: עניין

אבו סאלם ), לא הועיל. נטען, כי מקרה זה מצריך הבהרת ההלכה, על דרך קביעה כי בעבירה בה הורשע המבקש לא קבועים עונשי חובה או עונשי מינימום. כן נטען, כי למן מתן הלכת ח'טיב , השתנו הנסיבות באופן דרמטי ;

קיים דילול בולט ומתמשך במספר התיקים שנפתחים בגין עבירות של שהיה בלתי חוקית, העסקת שוהים בלתי חוקיים, הסעתם או הלנתם, והמציאות הביטחונית השתפרה פלאים.

המשיבה, מצידה, מתנגדת לבקשה. לדידה, הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית אשר תצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. כמו כן, טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אף הן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בפני ערכאת ערעור שניה. בנוגע לטענות המשיב בדבר הלכת ח'טיב ועניין אבו סאלם נטען, כי בית משפט השלום, בבואו לגזור את דינו של המבקש, הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות ואת נסיבות העבירה, וכי בניגוד לטענתו, בעבירה בה הורשע המבקש לא קבוע עונש מאסר חובה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, כמו גם בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתר על כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מטעמים אלו בלבד דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הנדרש יצוין, כי גם לגופו של עניין דינה של הבקשה להידחות. טענתו של המבקש, לפיה בהלכת ח'טיב נקבע עונש מאסר חובה בגין העבירה בה הורשע, אין לה על מה שתסמוך ; נכון הדבר, כי על פי הלכת ח'טיב, ככלל, יש לגזור עונש מאסר בפועל, על מי שהורשע בעבירות של הלנת שוהים בלתי חוקיים, העסקתם והסעתם. אולם, לכלל זה נקבע חריג, במקום שעומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל. בית משפט זה אף הבהיר את פסיקתו זו בעניין אבו סאלם, בקבעו כי הלכת ח'טיב אינה מורה על חובת הטלת עונש מאסר בפועל, אלא קובעת כי זוהי מדיניות הענישה הראויה בעבירות על חוק הכניסה לישראל, כאשר בסופו של דבר, לצורך קביעת העונש שיוטל על העבריין יש לבחון את נסיבותיו האישיות ואת נסיבות העבירה. עוד ייאמר, כי כל פירוש אחר להלכת ח'טיב , אשר מתעלם מנסיבותיו האישיות של העבריין, עומד בסתירה לעקרון בסיסי במלאכת הענישה, לפיו העונש לעולם יהא אינדיווידואלי, וייגזר מנסיבות המקרה המסוים שמונח לפתחו של בית המשפט. במקרה דנן, עובר למתן גזר הדין, בית המשפט שקל את מכלול נסיבותיו האישיות של המבקש ואת נסיבות ביצוע העבירה על ידו. כך, הביא בית המשפט במניין שיקוליו לקולת העונש, בין היתר, את העובדה כי המבקש לקח אחריות על מעשיו והביע חרטה על ביצועם, וכן את עובדת היותו אדם מבוגר, אשר חמישה ילדים סמוכים על שולחנו ואשתו אינה בקו הבריאות. לחומרת העונש הביא בית המשפט

בחשבון את חומרת העבירה בה הורשע המבקש ואת המסוכנות הגלומה בה, וכן את העובדה, כי המבקש הורשע בעבירה זהה בעבר, ואף ריצה בגינה עונש מאסר בעבודות שירות.

אין צורך להכביר מילים ביחס לחומרת העבירה בה הורשע המבקש. כזכור, עבירות דומות הובילו בעבר לפיגועים מחרידים כנגד אזרחים חפים מפשע, והביאו לקטיעת פתיל חייהם של רבים. בניגוד לטענת המבקש, איום הטרור על מדינת ישראל שריר וקיים, ועל כן טרם הגיעה השעה לשינוי במדיניות הענישה המחמירה הנוהגת בעבירות על חוק הכניסה לישראל. לא נעלמו מעיניי נסיבותיו האישיות של המבקש, אולם אין בהן כדי להביא להקלה נוספת בענשו, במיוחד לאור העובדה כי בעברו הרשעה קודמת בעבירה זהה, בגינה נדון הוא ל-6 חודשי מאסר בעבודות שירות, אך לא היה בכך כדי להרתיעו. לאור כל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט

המחוזי.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 3.3.2009, בדבר עיכוב ביצוע עונש המאסר, מבוטלת. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע עונש הקנס שהושת על המבקש.

על המבקש להתייצב ביום ­­3.5.09 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בנצרת, לשם תחילת ריצוי עונשו.