רע"פ 1951/13חאלד הייב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עפ"ת 57261-11-12, כבוד השופטת ט' חיימוביץ ) מיום 28.1.2013.

המבקש הורשע בבית משפט השלום ביום 2.1.2012 על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירה של עקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף, על פי סעיף 47(ה)(5) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ). להרשעה זו צורפו שלושה תיקים נוספים (פ"ל 1006-01-11, פ"ל 9069-07-11 ו-ת' 8611-07-11). במסגרתם הורשע המבקש בעבירות שבוצעו ביום 17.7.2007 של נהיגה בפסילה, ללא רישיון תקף ומבלי שהייתה ברשותו פוליסת ביטוח בת תוקף, על פי סעיפים 67 ו-10א לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ) וסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי, התש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי ); בעבירות שבוצעו ביום 3.3.2009 של נהיגה בפסילה, ללא רישיון תקף ומבלי שהייתה ברשותו פוליסת ביטוח בת תוקף, על פי סעיפים 67 ו-10א לפקודת התעבורה וסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי; ובעבירה שבוצעה ביום 31.5.2011 של נהיגה ברכב משא רכין ללא החלפת הדסקה היומית בתוך 24 שעות ממועד הכנסתה למכשיר, על פי סעיף 364ד(ב1)(2)(א) לתקנות התעבורה.

בגזר דינו, שקל בית המשפט לחומרה את העבירות שביצע המבקש, ובפרט, את העובדה ששב וביצע את העבירות של נהיגה בפסילה וללא פוליסת ביטוח בת תוקף פעמיים, תוך שהוא מפגין זלזול בחוק. כן שקל בית המשפט לחומרה את עברו הפלילי, הכולל 144 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה. לצד זאת, שקל בית המשפט את תסקיר שירות המבחן השלילי שהוגש בעניינו. משכך, וחרף נסיבותיו האישיות, גזר בית המשפט עליו שמונה חודשי מאסר בפועל, וכן הפעיל עונש מאסר על תנאי של עשרה חודשים שהיה תלוי נגד המבקש בחופף ובמצטבר, כך שעונש המאסר הכולל שנגזר עליו הועמד על 13 חודשים. לצד זאת, גזר בית המשפט עליו 12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות על פי סעיפים 67 ו-10(א) לפקודת התעבורה, למעט פקיעה עד 12 חודשים. כמו כן, פסל אותו בית המשפט מקבלת או החזקת רישיון נהיגה לתקופה של שלוש שנים, והפעיל במצטבר עונש פסילה על תנאי לתקופה של שמונה חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו. בנוסף, הורה בית המשפט על תשלום התחייבות בסכום של 75,000 ש"ח שהוטלה עליו בהליך קודם.

על פסק הדין ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. במסגרת זאת, טען כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה של נהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף, שכן חלה התיישנות על עבירה זו. כמו כן טען שלא היה מקום להרשיעו בעבירת נהיגה בזמן פסילה בתיק 9069-07-11, שכן הפסילה כפי שסווגה בהליך בו הוטלה (פ"ל (ת"א) 1598/07) סווגה שלא כדין ובחוסר סמכות. עוד טען כי ההליך בתיק פלילי 1006-01-11 נפתח באיחור, ושמכך נפגעה יכולתו לצרפו להליכים קודמים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי לא חלה התיישנות על העבירות, נוכח סעיף 239א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), הקובע הסדר התיישנות ייחודי לעבירות תעבורה. במסגרת זאת, ציין בית המשפט כי משלא הועלתה טענת ההתיישנות בפני בית המשפט השלום לתעבורה, ולא נבחנה השאלה העובדתית האם הוא זומן לחקירה או נשלחה לו הודעה על ביצוע העבירה, אין מקום לבוחנה בפני ערכאת הערעור. בהמשך לכך, דחה בית המשפט את הטענה כי סיווג הפסילה נעשה שלא כדין, מהטעם שהיה צריך להעלות טענה זו בפני בית המשפט שהורה על הפסילה. במסגרת זאת צוין כי המבקש עצמו נהנה מהסיווג של הפסילה על פי שעות לאורך השנים ואינו יכול לטעון כנגדו בהליך הנוכחי. אשר לגזר הדין, בית המשפט קבע כי הוא סביר, ואף מקל, ואינו מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

מכאן הבקשה שלפניי, במסגרתה טוען המבקש כי היה על בית המשפט לבחון את טענת ההתיישנות לגופה, ולא היה מקום לדחותה רק מהטעם שלא הועלתה בפני הערכאה הדיונית. כמו כן, שב המבקש וחוזר על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי לעניין בטלות פסילת הרישיון שהוטלה עליו בפ"ל (ת"א) 1598/07.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי, או באם ישנם שיקולי צדק ייחודיים (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). במסגרת זאת, אף שבית המשפט המחוזי היה רשאי לדון בטענת ההתיישנות שהועלתה לראשונה בערכאת הערעור, הרי שהיה עליו לבחון האם ראוי לדון בטענה זו, המהווה שינוי חזית. ויודגש, אין מדובר בענייננו בשינוי חזית משפטית, כי אם בשינוי חזית עובדתית, שכן משמעותה של הטענה היא שיש לברר מבחינה עובדתית האם קיבל המבקש הודעה על העבירה או זומן לחקירה. ציינתי בהקשר זה בעבר כי:

"אין דין שינוי חזית עובדתי כדין שינוי חזית משפטי. מקום שבו מבקש צד לטעון טענות עובדתיות חדשות בערכאת הערעור, משמעות הדבר היא ניהולו מחדש של ההליך כולו, ולמעט במקרים חריגים, אין מקום לאפשר פרקטיקה זו. בשונה, העלאת טענה משפטית חדשה אינה מעוררת קושי פרקטי בבחינתה. הקושי המתעורר במסגרת סוג זה של שינוי חזית נובע מעקרונות היסוד של השיטה, על פיהם לא ניתן לנהל את ההליך המשפטי מחדש בערכאת הערעור. יחד עם זאת, לא פעם מתעוררת השאלה המשפטית בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וברי, כי במצבים מסוג זה לא יהיה קושי להעלותה בפני ערכאת הערעור" (רע"פ

229/12 כהן נ' מדינת ישראל

(16.10.2012), פסקה 16).

לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט שלא לאפשר את שינוי החזית במקרה שלפניי. זאת, בפרט נוכח העובדה שטענת ההתיישנות לא נבעה מפסק דינה של הערכאה הדיונית, והיה ראוי לטעון טענה זו בפניה. מקל וחומר, צדק בית המשפט בכך שלא קיבל את טענת המבקש כי פסילת הרשיון המקורית שלו נעשתה בחוסר סמכות. טענת חוסר הסמכות היא טענה מקדמית שהיה מקום להעלותה במסגרת ההליך בו נדונה פסילת הרישיון. אמנם, גם מקום בו לא הועלתה טענת חוסר סמכות עניינית, יבחן בית המשפט האם יש לו הסמכות להורות כפי שהורה. יחד עם זאת, חזקה על בית המשפט שהורה על פסילת הרישיון לאחר שבחן את סמכותו העניינית ומצא כי יש לו הסמכות לסווג את הפסילה על פי שעות. משלא טען המבקש לעניין הסמכות העניינית במסגרת ההליך הראשון, הוא מנוע מלטעון טענות אלו במסגרת הליכים אחרים, ובכך לתקוף למעשה את גזר הדין המקורי שניתן בעניינו ושהפך חלוט.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משכך, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.