רע"פ 1978/11 רפאל בן לולו נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ג 17998-12-10, כב' השופטים א' פרקש , ר' כרמל , ב"צ גרינברגר ) מיום 24.2.2011 בו נתקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (ת"פ 1001-10, כב' השופט ש' פיינברג – סג"נ ).

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של התפרצות למקום מגורים וגניבה. לפי העולה מכתב האישום, בלילה שבין ה-6.10.2009 לבין ה-7.10.2009 התפרץ המבקש לדירת מגוריה של קשישה המתגוררת בגפה (להלן: המתלוננת ), בעת שזו שהתה בדירתה, וגנב ממנה תכשיטים שונים. כתב האישום מתאר גם את דרך התפרצותו של המבקש לדירה ולפיו, המבקש נכנס למרפסת בקומה הראשונה בבניין בו התגוררה המתלוננת, טיפס על כיסא שמצא בה, המשיך לפיגומים שהותקנו בקיר הבניין, ומשם הגיע לחלון הזזה שדרכו נכנס אל הדירה.

בית משפט השלום הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת הראיות, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום והטיל עליו, ביום 26.10.2010 את העונשים הבאים: 20 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי (לתקופה של שנתיים מיום שחרורו), פיצויים למתלוננת וקנס.

המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בירושלים ובגדרו הלין הן על הכרעת הדין בעניינו והן על העונשים שנקבעו לו. במהלך הדיון בערעור, ובעקבות הערותיו של בית המשפט המחוזי, חזר בו המבקש מן הערעור על הכרעת הדין ועמד אך על ערעורו לעניין חומרת עונשו. בית המשפט המחוזי קיבל באופן חלקי את הערעור וקבע כי תקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו תופחת כך שבמקום 20 חודשי מאסר ירצה המבקש 15 חודשי מאסר, בעוד שיתר חלקי גזר הדין יעמדו על כנם.

לאחר שניתן פסק הדין בעניינו של המבקש בבית המשפט המחוזי, נידון בבית משפט השלום (ת"פ 1232-10, כב' השופט ד' פולק ) – בקשר לאותה הפרשה – עניינה של מי שהועסקה כמטפלת בבית המתלוננת – עובדת זרה בשם אורורה (להלן: אורורה ). אורורה נתנה הודעה במשטרה במסגרת חקירת הפריצה לדירתה של המתלוננת, וממנה עלה כי היא מסרה מידע בדבר דירתה של המתלוננת למבקש, ושהתה בקרבת מקום בעת שהוא פרץ לדירה. מאוחר יותר, במהלך עדותה בפני בית משפט השלום, במסגרת הדיון בעניינו של המבקש, התכחשה אורורה לאמור בהודעה, אך בית משפט השלום העדיף את ההודעה על פני עדותה. עם זאת, בדיון בעניינה של אורורה בבית משפט השלום – בשל נסיבות מיוחדות שהתקיימו שם, ולא התקיימו אצל המבקש במשפטו (שעיקרן העדרה של הקלטת שתיעדה את מתן ההודעה) – לא קיבל בית המשפט את ההודעה כראייה, ובהמשך זיכה אותה מן הטעם שאין עליה להשיב לאשמה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי במסגרתה מלין המבקש הן על הכרעת הדין שניתנה בעניינו והן על חומרת עונשו. לטענתו הרשעתו בפני בית משפט השלום התבססה על הודעתה של אורורה שהוגשה ביחד עם הקלטת המתעדת את מתן עדותה – ראייה שלהגשתה התנגד נחרצות, ולא ייתכן כי בית משפט השלום ידבר בשני קולות כך שבעניינו של נאשם אחד ייקבע כי מדובר בראייה קבילה, ובעניינו של נאשם אחר לא יקבל את הראייה. לטענתו, הוא התנגד לקבלתה של הראייה גם בפני בית המשפט המחוזי אשר דחה את טענתו, והסיבה לצמצום הטענות בערעור לחומרת העונש בלבד נעוצה בהסכמתה של באת כוחו לכך, אשר ניתנה מבלי שהוא נתן את הסכמתו לעניין. משכך, מבקש הוא כי ביצוע גזר דינו יעוכב, כי ימונה לו סניגור לייצגו בבקשה, כי יותר לו להגיש נימוקים מפורטים לאחר שימונה לו סניגור וכי תינתן לו רשות לערער.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להזדקק לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מטעם זה בלבד דין הבקשה להידחות.

מעל לנדרש יוער כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. המבקש חזר בו מן הערעור על הכרעת דינו במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי ומשכך אין באפשרותו להעלות כעת – במסגרת הליך של בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי – טענות נוספות לעניין זה. המערער העלה אמנם טענה לפיה החזרה מן הערעור על הכרעת הדין נעשה על דעתה של באת כוחו ומבלי שנתן לכך את הסכמתו, אך בטענה זו לא מצאתי כל ממש. אין לומר כי באת כוחו של המבקש פעלה בניגוד להסכמתו או בניגוד לחובתה לייצגו נאמנה. בנוסף, ככל שישנן טענות בפי המבקש באשר לעונש שנקבע לו, הרי שהלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). במקרה זה, בית המשפט המחוזי התחשב בטענותיו והפחית מעונשו, ולא מצאתי כי קיימת סטייה ממדיניות הענישה המקובלת המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.

סוף דבר, הבקשה נדחית.