רע"פ 201/07חברת החדשות הישראלית בע"מ נ. מדינת ישראל

המבקשת, חברת החדשות הישראלית, נדרשה להמציא לידי המשטרה – מכח סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), תשכ"ט-1969 – קלטת ובה צילומים ששידרה בטלביזיה, בהם ניתן לראות, לפי החשד, את פניו של קטין שהועמד לדין פלילי, בעת שהובל לדיון בבקשה להארכת מעצרו. אם יימצאו חשדות אלה נכונים – עשוי הדבר לעלות כדי עבירה לפי סעיף 24(א) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960.

המבקשת, שהתנגדה להמצאת הקלטת, פנתה לבית-משפט השלום בתל-אביב, וטענה כי חיובה לעשות כן יגרום להפללתה, באופן שיביא לפגיעה בזכותה החוקתית לחיסיון מפני הפללה עצמית. כן נטען, כי הקלטת חסויה ואין להטיל עליה חובה לפרסמה. בית-משפט השלום דחה בקשה זו, לאחר שמצא כי הקלטת אינה בגדר "מסמך פרטי", וככזו אינה זוכה לחיסיון.

המבקשת, אשר מאנה להשלים עם תוצאה זו, הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בערעור נטען כי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי עוסק בהצגת מסמכים או חפצים הדרושים "לצרכי חקירה", לשון הסעיף. ואולם, נטען, בדרישה שהועברה לידה על-ידי משטרת ישראל צוין כי הקלטת דרושה "לצורך בדיקה", ובנסיבות כאלה אין לחייבה במסירתה. טענה זו נדחתה, ולהשקפתי בצדק. נמצא כי משטרת ישראל הצהירה במפורש על עריכתה של " חקירה בגין פרסום קטין" ומכל מקום, נקבע כי פעולותיה של המשטרה לאחר הגשתה של תלונה הן פעולות של איסוף ראיות, ובמצב כזה אין ערך להבחנה מלאכותית בין המונחים "בדיקה" ו"חקירה" (עמ' 4 לפסק-הדין).

טענתה הנוספת של המבקשת – כי הקלטת אינה "מסמך ציבורי" – נדחתה אף היא. לעניין זה הסתמך בית-משפט קמא על ההלכה שנפסקה ברע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' שרון, פ"ד נח(1) 748, אשר עסקה בעניין דומה, וקבעה הנחייה באשר להבחנה בין מסמכים פרטיים חסויים למסמכים ציבוריים שיש חובה למסרם על-פי דרישה. נקבע כי יישומה של הלכה זו אינו מאפשר לראות בקלטת מסמך פרטי:

"המערערת אינה יכולה לטעון ברצינות כי שידורי החדשות לציבור הרחב – שכל אדם רשאי להקליטם כאוות נפשו – הם 'מסמך פרטי' שלה, כאילו כתבה אותם לעצמה, 'משל הוא יומן אישי'. זה טיעון אבסורדי שאינו מתקבל על הדעת" (עמ' 7 לפסק-הדין).

בבקשה הנוכחית, לקיומו של ערעור בגלגול נוסף, שבה המבקשת ומציגה את אותן טענות ששימשו אותה בערכאות קמא, דהיינו – הקלטת הינה "מסמך פרטי", ואין לחייבה למסרה גם מכיוון שלא נערכה בעניינה "חקירה" כי אם "בדיקה" בלבד. כן נטען כי אין לחייבה למסור את הקלטת גם לאור הכרתו של בית-משפט זה בזכות להליך הוגן כזכות חוקתית, אשר ממנו נגזר גם החיסיון מהפללה עצמית. משכך, נטען, מסירתה של הקלטת תסב למבקשת פגיעה בזכויות חוקתיות אלה.

קראתי את השגותיה הרבות של המבקשת, וחרף הצביון המשפטי שניתן להן, לא מצאתי באף אחת מהן עילה לקיומו של ערעור נוסף. אדרבא, גם העניינים המעוררים סוגיות של משפט – כגון ההבחנה בין מסמכים פרטיים לציבוריים – כבר לובנו בעבר הלא רחוק על-ידי בית-משפט זה, והחלטותיהן של הערכאות דלמטה היוו לכל היותר יישום של אותן הלכות. לא למקרים כאלה יועדה האפשרות לקיים ערעור נוסף.

מעבר לדרוש אציין, כי התבטאותו של כב' השופט המר בבית-משפט קמא, לפיה הזכות לחיסיון ממפני הפללה עצמית אינה נגזרת מכבוד האדם – התבטאות אליה כיוונה המבקשת את חיציה – אכן עומדת בניגוד להלכות שיצאו מפתחו של בית-משפט זה. ברם, לא ניתן להתעלם מכך שהדברים נאמרו באמרת אגב, תוך שהשופט מדגיש כי זוהי השקפתו האישית, וכי קיימות בסוגיה דעות אחרות (ראו עמ' 7 לפסק-הדין). משכך, גם בטענה זו אין כדי להועיל למבקשת.

אשר על כן, הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין.