רע"פ 2090/04 סמדר שפירא נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקשת הוגש לבית המשפט לענייני תעבורה באשדוד כתב אישום, המייחס לה עבירות של נהיגה בקלות ראש וברשלנות וסיכון לציבור, נהיגה בשכרות וגרימת תאונת דרכים נזק וחבלה. על פי כתב האישום ביום 4.9.98 לפנות בוקר נהגה המבקשת ברכב בעת שהייתה שיכורה, סטתה מנתיב נסיעתה, והתנגשה ברכב חונה. למבקשת נגרם נזק בגוף, וכן נגרמו נזקים לכלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה.

2.בית המשפט לענייני תעבורה (כבוד השופטת ר' לביא) הרשיע את המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום בציינו כי על פי עדותו של שוטר סיור שהגיע למקום סמוך לאחר התאונה, המבקשת דיברה באופן לא הגיוני ונדף ממנה ריח אלכוהול. בית המשפט הוסיף וציין כי בבדיקת דם שבוצעה למבקשת סמוך לאחר התאונה נמצאו בדמה 165MG% אלכוהול, כמות העולה פי שלושה ויותר על הכמות המותרת בחוק, ואף הפנה להודעה שמסרה המבקשת יומיים לאחר האירוע בה סיפרה כי שתתה כוסית ויסקי ויותר. לפיכך, הרשיע בית המשפט את המבקשת, כאמור, בנהיגה בשכרות וכן בנהיגה ברשלנות ובעבירות הנוספות שיוחסו לה. בית המשפט גזר על המבקשת 6 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, 200 שעות שירות לתועלת הציבור, שלילת רישיון למשך 14 חודשים, וכן קנס בסך 2000 ₪.

3.המבקשת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וטענה כי בדיקת הדם נלקחה ממנה בלא הסכמתה, ולפיכך אין להתחשב בתוצאותיה. עוד טענה המבקשת כי פגמים שנפלו בשרשרת ההליכים שבין נטילת דמה לבין בדיקתו במעבדה מצדיקים שלא להסתמך עליה. לחלופין ערערה המבקשת על חומרת העונש שנגזר עליה.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' ברקאי) דחה את הערעור, בקובעו כי גם ללא תוצאות בדיקת הדם קיימות די ראיות לכך שהמבקשת נהגה בשכרות, ודי בכך כדי להרשיעה בעבירות שיוחסו לה. בהקשר זה ציין בית המשפט את הודעתה של המבקשת בה אישרה כי שתתה כוסית ויסקי או יותר, וכן את עדותו של שוטר הסיור לפיה הייתה המבקשת מבולבלת ונדף ממנה ריח אלכוהול. בית המשפט הפנה גם למזכר של בוחן התנועה בו נאמר כי המבקשת הודתה בפניו ששתתה משקה אלכוהולי עובר למועד התאונה. מעבר לדרוש הוסיף בית המשפט כי מחומר הראיות עולה שהמבקשת הסכימה לעריכת בדיקת הדם, ובהקשר זה היפנה לעדויות בוחן התנועה והרופא שערך את בדיקת הדם, שהעידו כי המבקשת הסכימה לעריכת הבדיקה. עוד הוסיף בית המשפט כי לא נפלו פגמים של ממש בשרשרת ההליכים שבין נטילת דמה ובין בדיקתו במעבדה. לבסוף דחה בית המשפט המחוזי גם את הערעור על חומרת העונש.

4.נגד פסק הדין מופנית בקשת רשות הערעור שבפניי, בה שבה המבקשת ומעלה טענות שונות הזהות בעיקרן לטענות שהועלו בפני בית המשפט המחוזי ונדחו על ידו. עוד מעלה המבקשת טענות כנגד קביעות עובדתיות בפסק הדין וכן נגד חומרת העונש שנגזר עליה.

5.דין הבקשה להידחות. ההלכה היא כי רשות ערעור תינתן במקרים בהם עולה שאלה בעלת חשיבות כללית ציבורית ומשפטית, החורגת מנסיבותיו של המקרה הבודד (ראו: רע"פ 9104/03 מאיר עמר נ' מ"י (לא פורסם)). טענותיה של המבקשת אינן מעלות כל שאלה כזו, ולפיכך דין הבקשה להידחות מטעם זה בלבד. למעלה מן הדרוש אציין כי לא מצאתי ממש בטענות המבקשת אף לגופן, ובייחוד ראוי להדגיש כי נוכח הנסיבות בהן אירעה התאונה העונש אותו גזר בית המשפט על המבקשת אינו חמור כלל ועיקר.

הבקשה נדחית. משכך, מתייתר הצורך להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע, שהוגשה ממילא חודשים מספר לאחר שכבר היה על המבקשת להתחיל בריצוי העונש.