רע"פ 9104/03 מאיר עמר נ. מדינת ישראל

1.בבחירות שנתקיימו למועצות האזוריות בשנת 1994, היו המבקש, מר מאיר עמר, ומר אהרון אסל (להלן: אסל ) מועמדים לראשות המועצה האזורית לכיש (להלן: המועצה ), אולם בשלב כלשהו הסיר אסל את מועמדותו מסיבות אישיות. על-פי הנטען בכתב-האישום שהוגש נגד המבקש ונגד מר דוד דהן, בעל מכולת במושב נהורה שהשתייך למחנה תומכיו של המבקש בבחירות (להלן: דהן ), נטען כי השנים נפגשו עם אסל בביתו במושב זוהר והציעו לו את תפקיד מנכ"ל המועצה, לכשייבחר המבקש לראשותה, אם יתמוך במבקש וישפיע על מחנה תומכיו להצביע עבורו בבחירות לראשות המועצה. תמורת תמיכתו של אסל במבקש, כך נטען, הבטיח דהן לאסל, בידיעתו של המבקש, סכום של 30,000 ₪, ואמנם, בסמוך לאותו מועד ביקרה בתו של אסל במכולת של דהן וקיבלה מידיו סכום של 20,000 ₪. אסל אכן הודיע על תמיכתו במבקש וביקש מתומכיו לבחור במבקש לראשות המועצה. בגין המעשים הנטענים, יוחסה למבקש ולדהן (וכן לאסל, בכתב-אישום נפרד) עבירה של שחיתות ואיום, לפי סעיפים 88 ו- 89 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-1965, יחד עם סעיף 2(ב) לתקנות המועצות האזוריות (בחירת ראש מועצה), תש"ן-1989.

2.דהן הורשע על-פי הודאתו בעבירה שיוחסה לו ונגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 3,000 ש"ח. אסל ניהל משפט שבסופו הורשע בעבירה שיוחסה לו ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 1,000 ₪. המבקש בחר אף הוא לנהל משפט, כשבפיו שלוש טענות הגנה: האחת, שלא ידע על הבטחת התפקיד והכספים לאסל תמורת תמיכתו בבחירות; השניה, כי הכספים שולמו לאסל מכיסו של דהן ומתוך מניע אישי של דהן; והשלישית, כי התשלום לאסל היה בבחינת החזר הוצאות ועל כן, אינו מהווה שוחד בחירות.

3.בית-משפט השלום בקריית גת (כבוד השופטת ר' ברקאי) הגיע למסקנה כי המבקש ידע על אותם הכספים ששילם דהן לאסל בתמורה לתמיכתו ועל כן, היו הם שותפים לעבירה. מסקנה זו ביסס בית-המשפט על עדויותיהם של אסל ובני משפחתו, אשר אימתו את קיומה של הפגישה בין השלושה בביתם, כאמור בכתב-האישום. לדברי אשתו של אסל, שהיו מהימנים על בית-המשפט, דהן פנה אליה וביקש את תמיכתו של אסל במבקש, והם הגיעו להסכמה כי בתמורה ישלמו להם דהן והמבקש סך של 30,000 ₪. בפגישה בביתם, כך העידה אשתו של אסל, אישר המבקש את ההסכמות שבין דהן ומשפחת אסל. בית-המשפט דחה את טענת המבקש לפיה דהן פעל ממניעים אישיים וקבע כי המבקש היה הנהנה העיקרי מטובת ההנאה, שצפויה הייתה לצמוח כתוצאה מן התשלום לאסל, ואילו דהן היה נהנה מכך רק בעקיפין. כמו כן, דחה בית-המשפט את הטענה כי הסכום ששולם מהווה החזר לגיטימי של הוצאות, בקובעו כי הכספים ששולמו לאסל נועדו, במקרה זה, לגייס את תמיכתו לבחירת המבקש. לפיכך, קבע בית-המשפט, מדובר במתת כספי אסור. חיזוק לכך מצא בדבריה של אשתו של אסל, אשר ציינה בעדותה כי דהן היה מוכן לשלם להם סכום הגבוה מן ההוצאות שהוצאו בפועל. בית-המשפט הרשיע, אפוא, את המבקש בעבירה שיוחסה לו לעניין התשלום הכספי. לעומת זאת, קבע בית-המשפט כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר שהמבקש הבטיח לאסל תפקיד במועצה תמורת תמיכתו בבחירות.

בגזר-הדין עמד בית-המשפט על חומרת העבירה של מתן שוחד בחירות, ומנגד, עמד על נסיבותיו האישיות המקלות של המבקש, ובכללן עברו הנקי מהרשעות וגילו המבוגר, וכן על חלוף הזמן מאז ביצע את העבירה. בהתחשב בכל אלה, סבר בית-המשפט כי אין למצות את הדין עם המבקש וגזר עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 3,000 ₪.

4.המבקש ערער על הכרעת הדין לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע. בערעורו חזר וטען כי לא היה מעורב כלל במתן הכסף וכי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש של כוונה ממשית למתן שוחד. עוד טען המבקש כי מסקנותיו של בית-משפט השלום אינן נובעות מחומר הראיות והעדויות שהוצגו בפניו וכי אי-זימונו של דהן להעיד מטעם התביעה יש בו כדי לחזק את גרסתו. לבסוף טען המבקש, כי לא ניתן להרשיעו באישום המתייחס לתשלום הכספי, על יסוד אותן ראיות שעמדו בבסיס זיכויו מן האישום המתייחס להבטחת התפקיד. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' פלפל, נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ) דחה את הערעור וקבע כי הערכאה הדיונית שקלה היטב את כל העדויות שהיו בפניה ואין להתערב במסקנותיה. בהתייחס ליתר הטענות שהעלה המבקש, קבע בית-המשפט המחוזי כי בית-המשפט רשאי היה לפלג עדויות ולהחליט כי לגבי אישום מסוים מתעורר ספק סביר ואילו לגבי אישום אחר לא מתעורר כל ספק וניתן להרשיע על בסיס אותן עדויות. בית-המשפט הוסיף וקבע כי הכוונה הפלילית בעבירה של מתן שוחד מוסקת, על-פי רוב, מתוך מכלול הנסיבות בהן נלקח או נדרש השוחד, ובמקרה הנדון הוכח קיומה של כוונה כזו מעבר לכל ספק סביר.

5.עתה, עותר המבקש למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בתמיכה לבקשה הוא שב ומעלה את הטענות שהועלו בערעור. אין בטענות המבקש, הנושאות אופי ספציפי, כדי להקים לו עילה לרשות ערעור, שכן זו ניתנת אך במקרים בהם עולה שאלה כללית בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית, החורגת מנסיבות המקרה הבודד (ראו: רע"פ 8457/99 ענת קולוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). למעלה מן הדרוש אוסיף, כי המבקש קיבל מענה הולם לכל טענותיו במסגרת הכרעותיהן של הערכאות הקודמות, ועל כן, גם ברמה הקונקרטית אין עניינו של המבקש מצדיק התערבות.