רע"פ 2098/98 משה פרוכטר נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע, בבית משפט השלום, במאה וארבעים עבירות על חוק מס ערך מוסף התשל"ו - 1975 (להלן : החוק), מתוכן ארבעים ושתיים עבירות על סעיף 117(ב)(1) לחוק. הוא נדון לשש שנות מאסר בפועל, למאסר על תנאי של שלוש שנים ולקנס כספי בסך 200,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין, אך הפחית את עונשו לשנתיים מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, וקנס בסך של 100,000 ש"ח.

2.נימוקו של המבקש בבקשה זו הוא אחד, והוא מתייחס אך ורק להרשעה בארבעים ושתיים העבירות על סעיף 117(ב) לחוק. לטענתו, לא הוכח היסוד הנפשי של כוונה להתחמק מתשלום מס, הדרוש לשם הרשעה לפי סעיף זה. שכן העובדות, כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא, הן שהמבקש שינה את תאריכי העסקאות שהיו רשומות על החשבוניות. לגירסת המבקש, שינויים אלה נעשו מתוך "תמימות גרידא" ומתוך מצוקה כלכלית, ומטרתם היתה אך לדחות את מועד תשלום המס ולא להתחמק מתשלומו. עוד הוא טוען שהתחמקות מתשלום מס היא אך ורק יצירת מצב בו לא ישולם המס לעולם, ולא דחייה של מועד התשלום. מסקנתו היא כי על בית המשפט היה להרשיע בעבירה לפי סעיף 117(א)(3) לחוק ולא לפי סעיף 117(ב)(1), ולהטיל עונש קל יותר בהתאם.

3.רשות לערעור שני תינתן במקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית עקרונית הדורשת הכרעה (בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). בשאלה שמעורר המבקש קיימת הלכה ברורה של בית משפט זה, לפיה כוונה לדחות את תשלום המס היא כוונת התחמקות מתשלומו, גם במקרים בהם הדבר נובע מקשיי נזילות או ממצוקה כלכלית (ע"פ 758/80 יש לי בע"מ, חברה פרטית נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(4) 625, 632). המבקש מודע היטב להלכה זו, אך לטענתו אין היא עולה בקנה אחד עם תיקון 39 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 בו הוסף סעיף 34כא' הקובע:

"34כא. ניתן הדין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר אם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית לפי אותו דין."

אכן, "חשיבותה המשפטית של הבעיה המועלית לדיון יכול שתשתנה בעיני בית המשפט מעת לעת, בהתאם להתרשמותו של בית המשפט בעניין משקלה היחסי, תדירותה, הקשרה או זיקתה לבעיות משפטיות אחרות ושיקולים כיוצא באלה" (בר"ע 103/82 הנ"ל, עמ' 128). עם זאת, לאחר ששקלתי את טענותיו של המבקש בענייננו, הגעתי למסקנה כי אין הן מעלות שאלה משפטית חשובה ועקרונית המצדיקה בחינה מחודשת של ההלכה הקיימת ומתן רשות לערעור שני.

הבקשה נדחית.