רע"פ 2133/08 ראובן חיים אריאל נ. מדינת ישראל

המבקש נהג את רכבו בשעת לילה מאוחרת, ובהגיעו לצמת המחברת בין הרחובות רוקח ודרך נמיר בתל-אביב התנגש בחוזקה במונית בה היו ארבעה נוסעים. כתוצאה מתאונה זו נגרמו חבלות ליושבי המונית ונזקים לשני הרכבים. בכתב-האישום שהוגש נגד המבקש לבית-משפט השלום בתל-אביב נטען, כי המבקש גרם לתאונה כאשר הוא מצוי במצב של שכרות, וכי הוא סרב להיבדק בבדיקת נשיפה ולמסור דגימת דם לבדיקת רמת האלכוהול בדמו. לאחר שמיעתן של ראיות הורשע המבקש בעבירות של נהיגה בקלות ראש, נהיגה בשכרות וסירוב להיבדק בבדיקת שכרות, לפי סעיפים 62(2) ו-(3); 38(1) ו-(2); ו-39 לפקודת התעבורה ותקנות 26(2) ו-169ו(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. בבסיס הכרעת-הדין ניצבו עדויותיהם של נהג המונית שנפגעה, שתי השוטרות שהגיעו לזירת התאונה ובוחן התנועה. ארבעת אלה תיארו את ריח האלכוהול שנדף מפיו של המבקש, דיבורו האיטי והליכתו הכבדה והבלתי יציבה. השוטרות מסרו כי המבקש הודה בפניהן כי שתה שני בקבוקי בירה, וכי זוהי הסיבה לסירובו להיבדק. גם בפני בוחן התנועה הודה המבקש בכך, והוסיף וציין בפניו כי בצהרי אותו יום נטל תרופה. בעקבות הרשעתו גזר בית-המשפט למבקש קנס בסך 2,000 ש"ח, מאסר על תנאי בן שמונה חודשים, ורישיון הנהיגה שלו נפסל לתקופה של שלוש שנים.

ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי מרכז, וכוון כנגד הכרעת-הדין והעונש, נדחה. בית-המשפט לא ראה לנכון לקבל את טענת המבקש, כי הגורם להתנהגותו אחרי האירוע הוא הפגיעות שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה ולא שכרותו. נקבע, כי שכרותו של המבקש נלמדה לא רק מעדותם של ארבעה עדי התביעה, אלא גם מדבריו שלו עצמו, שהודה בפני הסובבים אותו בצריכת אלכוהול עובר לתאונה. מסקנה זו, נקבע, היא מסקנה עובדתית ואין עילה לשנות ממנה. הטענות

שכוונו כנגד העונש נדחו אף הן, נוכח חומרתה של העבירה ולאור עברו המכביד של המבקש, הכולל 52 הרשעות (!), בהן הרשעה קודמת בעבירה של נהיגה בשכרות.

בבקשה שבפני עותר המבקש לקבל רשות לערער. נטען, כי במהלך התאונה רכבו של המבקש ניזוק בצורה קשה, כרית האוויר שבתוכו נפתחה, והוא ספג פגיעה משמעותית ברגלו. כל אלה – כמו גם מחלת הפרקים ממנה הוא סובל – הקשו על הליכתו, ובנסיבות אלו לא ניתן היה להסתמך על בדיקת המאפיינים שנערכה לו לקביעת שכרותו. עוד צוין בבקשה, כי לא ניתן לראות בסירובו של המבקש לעבור בדיקת דם ונשיפה כאינדיקציה לשכרותו, הואיל והתאונה התרחשה בטרם חוקק סעיף 64ד לפקודת התעבורה (סעיף שהוסף לפקודה בשנת תשס"ו), הקובע כי נהג המסרב להיבדק בבדיקת שכרות יראוהו כמי שנהג במצב של שכרות.

דין הבקשה להידחות, באשר אין היא מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או כזו החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. בית-המשפט המחוזי מצא כי שכרותו של המבקש היא מסקנה עובדתית המעוגנת היטב בחומר הראיות שהובא בפני הערכאה הדיונית. במסקנה זו לא מצא בית-המשפט שלערעור להתערב, ומקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שנייה. בית-משפט השלום הדגיש, כי המבקש לא התלונן על פציעה ברגלו, ולא פונה לבית-החולים על-ידי האמבולנס שהגיע למקום, ומשכך דחה את הטענה הכבושה בדבר פגיעה ברגלו. כך או כך, העדים שנכחו במקום תיארו כולם את ריח האלכוהול החריף שנדף מהמבקש, ואף המבקש עצמו הודה כי צרך אלכוהול, ואלה נתונים המפריכים את התיזה המוצעת על-ידו עתה. כמעט אין צורך להוסיף, שכן הדברים מפורשים היטב בהכרעת-הדין, שהמסקנה בדבר שכרותו של המבקש התבססה על ראיות ישירות, של עדים שנכחו בזירת האירוע, ולא על החזקה הקבועה כיום בסעיף 64ד לפקודת התעבורה.

הבקשה נדחית.