רע"פ 2166/09 שלמה כהן נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (תיק ת"ד 10001/07), בגין עבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בצירוף סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת

התעבורה ) ; עבירה של נהיגה בקלות ראש וברשלנות שגרמה לחבלה של ממש, לפי סעיף 62(2)+38(3) לפקודת התעבורה ; ועבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2)+38(2) לפקודת התעבורה.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 10.9.2006 נהג המבקש ברכב פרטי בכביש 2 מכיוון צפון לכיוון דרום, סמוך למחלף שמריהו, בנתיב השמאלי מתוך שלושה. הכביש, שהינו דרך בין עירונית, היה תקין ומואר, תנאי הראות בו היו טובים ושדה הראיה קדימה בכיוון נסיעתו של המבקש השתרע למרחק של כ- 200 מטרים . זולת המבקש, היו עימו ברכב אותה שעה גם יוסף כהן, אביו (להלן: המנוח ), אתי כהן, אשתו (להלן: אתי ) ודוד לוי (להלן: דוד ). אותה עת נסעו בכביש, במסלול נסיעתו של המבקש ולפניו, 3 כלי רכב. המבקש לא שמר מרחק מהרכב שלפניו, וכתוצאה מכך התנגש בו עם חזית רכבו (להלן: התאונה הראשונית ). עובר לפגיעה היה כלי הרכב שנפגע במצב עצירה עקב עומס התנועה בכביש. בעקבות התנגשות זו, נגרמה תאונת שרשרת בה נפגעו שני כלי רכב נוספים, אשר היו גם הם במצב עצירה. כתוצאה מהתאונה הראשונית, נהדף המנוח לעבר השמשה הקדמית ברכב, וראשו נחבט בה וסדק אותה. המנוח נפגע באורח קשה, ונפטר מפצעיו בבית החולים. כתוצאה מהתאונה הראשונית ומתאונת השרשרת, נגרם לדוד שבר בכף ידו הימנית ; אתי סבלה מכאבים באזור עצם החזה. מעורב נוסף בתאונה סבל מכאבים בצווארו, גבו וראשו ופונה על ידי אמבולנס לבית החולים תל השומר, ומעורב אחר סבל מכאבים בצווארו.

ביום 4.11.2007 הרשיע בית המשפט (כבוד השופט מ' דרורי ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, על פי הודאתו באמצעות בא כוחו. ביום 9.3.2008 גזר בית המשפט את דינו כדלקמן: 75 ימי מאסר, שירוצו בעבודות שירות ;

10 שנות פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה ; 8 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים, והתנאי שלא ינהג המבקש בהיותו פסול מנהיגה. בית המשפט ציין, כי לאור העובדה שהמבקש גרם בתאונה למות אביו, אין מקום להטיל עליו עונש של מאסר מאחורי סורג ובריח. כן ציין בית המשפט , כי זהו המקרה המתאים לסטייה מעונש מאסר המינימום הקבוע בחוק, המחייב את בית המשפט להטיל על המבקש 6 חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שירות, ולקבוע תקופה קצרה יותר. מאידך נקבע, כי בעניין אורך תקופת הפסילה גובר אינטרס ההגנה על שלום הציבור על פני נסיבותיה החריגות של תאונה זו, ולפיכך על פסילת הרישיון לשקף את העובדה כי המבקש נהג חדש, ואת העובדה שכתוצאה מהתאונה נהרג אדם, עקב רשלנותו הבלעדית של המבקש.

על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה הגישו הן המבקש והן המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70265/08, ע"פ 70289/08). ביום 14.1.2009 קיבל בית המשפט (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר , וכבוד השופטים ע' פוגלמן ו מ' סוקולוב ) את ערעור המשיבה על קולת העונש, ודחה בכך את ערעורו של המבקש על חומרת עונשו. בית המשפט החמיר בעונשו של המבקש, והעמיד את תקופת המאסר בפועל שנגזרה עליו על 6 חודשים, אשר ירוצו בעבודות שירות. כמו כן, הוטל על המבקש קנס בסך 10,000 ש"ח או 3 חודשי מאסר תמורתו. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם. בית המשפט ציין, כי על אף העובדה שהמבקש ישא עמו עד אחרון ימיו את הנטל שבידיעה כי אביו נהרג כתוצאה מנהיגתו, תפקידו של בית המשפט הוא גם לתת ביטוי לאינטרס הציבור בענישה שתיתן משקל לחיי אדם ולצורך להילחם בנגע תאונות הדרכים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי העונש שהשית עליו בית המשפט המחוזי אינו מידתי, לאור העובדה כי גרם למותו של אביו בתאונה, ולמן אותו היום- חייו אינם חיים. כן נטען, כי הרשלנות שיוחסה לו אינה ברף כה גבוה, המצדיק הטלת עונשים כה חמורים, כפי שהשית עליו בית המשפט המחוזי. המבקש מוסיף וטוען, כי אביו לא חגר חגורת בטיחות בשעת התאונה, אך אין להטיל עליו אחריות בשל כך, שכן אין זה בשליטתו אם שחרר אביו המנוח את החגורה ללא ידיעתו זמן קצר לפני התאונה ובכך תרם נכבדות למותו הטראגי. כן מפרט המבקש את נסיבותיו האישיות, ביניהן היותו נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים, כאשר אשתו הרה וצפויה ללדת בקרוב את ילדם הרביעי, ומצבם הכלכלי אינו טוב. על פי הטענה, הקנס הגבוה שהושת עליו בבית המשפט המחוזי, כאשר בית המשפט לתעבורה לא השית עליו קנס כלל, וכן עונש המאסר בן שישה חודשים לריצוי בעבודות שירות, יפגעו פגיעה ישירה ביכולתו של המבקש לפרנס את משפחתו ולחיות את חייו בכבוד.

דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתר על כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מטעמים אלו בלבד דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יצוין, כי גם לגופו של עניין דינה של הבקשה להידחות. אמנם בעקבות התאונה קיפח את חייו אביו של המבקש, ועובדה זו וודאי תכביד על מצפונו עד אחרון ימיו, אולם בנוסף לעובדה מצערת זו, על בית המשפט ליתן משקל לאינטרס הציבורי ולמלא את תפקידו במלחמה בקטל בדרכים. יודגש, כי אף העונש שהושת על המבקש בבית המשפט המחוזי, הינו פרי התחשבות בזהות הקורבן ובהשלכות שיש לכך על המבקש, שאם לא כן היה מקום להחמיר אף יותר בענשו.

עוד יצוין, כי בסעיף 64 לפקודת התעבורה קבוע עונש מינימום בעבירה בה הורשע המבקש, בן 6 חודשי מאסר, אשר אך מקום שהנסיבות מצדיקות זאת יכול בית המשפט לסטות ממנו, מטעמים שיפרש בגזר הדין. במקרה דנן, אין הצדקה לסטות מעונש המינימום הקבוע בפקודה, בשים לב לאינטרס הציבורי וכן לעובדה כי מלבד מותו של אבי המבקש, ארבעה בני אדם נחבלו בתאונה. יחד עם זאת, בית המשפט

המחוזי הורה על ריצוי העונש בעבודות שירות, בהתאם לעתירתה של המשיבה. הנה כי כן, בית המשפט המחוזי נתן ביטוי בפסק דינו לנסיבותיה המיוחדות של התאונה, ואין בנסיבות הנוספות שמפרט המבקש בפניי כדי להביא להקלה נוספת בענשו. לאור כל האמור, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.