רע"פ 2234/08אבי זיונץ נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום מתוקן (פ 1312/06), המייחס לו מספר של עבירות ייצור עותק מפר לשם מסחר, לפי סעיף 10(א) לפקודת זכויות יוצרים (להלן: פקודת זכויות יוצרים ); מספר של עבירות החזקת עותק מפר לשם מסחר, לפי סעיף 10(ד) לפקודת זכויות יוצרים; מספר של עבירות החזקת חפץ שייעודו ייצור עותק מפר, לפי סעיף 11 לפקודת זכויות יוצרים; ומספר של עבירות סימון לשם מסחר, לפי סעיף 60(א)(1) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש ביחד עם אחרים שאינם ידועים, שכר החל מחודש יולי 2005 ועד ליום 11.1.2006 דירה בתל אביב. מעת ששכרו את הדירה עשה המבקש ביחד עם אחרים עותק "מפר" של יצירות תקליטורי מוסיקה, מחשבים, תוכנות מחשב, וסרטים באופן שייחזו להיות עותקים חוקיים של התקליטורים, והכל לשם מסחר בהם. הפרת זכויות היוצרים ביצירות התבטאה, בין השאר בהעתקת היצירות ללא היתר מבלי קבלת הזכויות בהן, והפצתן. בתאריך 11.6.2006 נתפסו בדירת המבקש תקליטורים רבים הנושאים העתקות אשר הזכויות בהן היו שייכות לגורמים שונים, כמו גם העתקי עטיפות, מגדלי צריבה וחומר שייעודו ייצור עותקים מפירים של יצירות.

ביום 31.1.2007 הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ח' כוחן) את המבקש על יסוד הודאתו בעבירות שיוחסו לו.

בטרם מתן גזר הדין הופנה המבקש לשירות המבחן שקבע כי המבקש מגלה מוטיבציה להשתלב במסגרת טיפול, על מנת להעמיק ולבחון את התנהגותו הבעייתית, וכי המדובר באדם חלש הזקוק לסיוע וליווי של שירות המבחן. לאור זאת המליץ שירות המבחן להעמידו למבחן למשך שנה. עוד סבר שירות המבחן כי לאור מצבו הרפואי של המבקש הטלת מאסר בפועל עלולה לגרום לו נזק. שירות המבחן המליץ וכי במידה ויוטל על המבקש מאסר, מאסר זה ירוצה בעבודות שירות בנוסף לפיקוח שירות המבחן.

ביום 7.9.2006 גזר בית משפט השלום על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה שבה הורשע; וקנס בסך של 50,000 ש"ח או שנה מאסר תמורתו. בין השיקולים אשר נשקלו בגזר הדין בעניינו של המבקש נמנים חומרת העבירות בהן הורשע, הצורך בענישה מרתיעה, הודאתו, מצבו הרפואי, וכן את העובדה שנגד המבקש נפתחו שני תיקים נוספים באותו התחום.

על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71833/07), בו טען כי שגה בית משפט השלום בהתעלמו מתסקיר שירות המבחן והמלצותיו, כשלטענתו בית המשפט לא התייחס ולו במילה אחת לתסקיר. עוד טען המבקש כי בית משפט השלום טעה בקובעו כי המבקש הורשע בעבירה של זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, עבירה בה לא הורשע המבקש כלל.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ז' המר , והשופטים ג' קרא , ות' שפירא ) דחה את הערעור וזאת לאחר שקיבל תסקיר משלים בעניינו של המבקש. בית המשפט קבע כי אכן טעה בית משפט השלום כאשר ציין בפתיח גזר הדין את הוראות החיקוק שנמחקו מכתב האישום, עם זאת השימוש שנעשה במלה זיוף בגוף פסק הדין

תאר את המעשים שביצע המערער "בלשון בני אדם" ולא משום הוראת החיקוק שבה הורשע. משכך קבע בית המשפט כי אין בכך בכדי להשפיע על תוצאת גזר הדין, וכי בשקלול כולל לא נפל משגה בגזר דינו של בית משפט השלום. עוד קבע בית המשפט כי אכן נכון ורצוי היה כי בית משפט השלום יתייחס לתסקיר, אולם עיון בתסקיר מעלה כי אין בו בכדי להשפיע על גזר הדין או לשנות את החלטת בית המשפט המחוזי בעניין גזר הדין הראוי.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נימק כלל מדוע יש לדחות את המלצות שירות המבחן בשני התסקירים שהוגשו. כן טוען המבקש, כי שגה בית המשפט משבחר להתעלם לחלוטין משאלת שיקומו והנזק שעלול להיגרם לו בפרט, ולציבור בכלל, כתוצאה מאי שיקומו. עוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי טעותו של בית משפט השלום בגוף גזר הדין הייתה תיאור המעשים "בלשון בני אדם", ואין בה כדי להשפיע על תוצאת גזר הדין. לטענתו בית המשפט החמיר את עונשו בשל התייחסותו אל עבירות הזיוף, ועל כן בית המשפט המחוזי היה צריך להפחית בעונשו לאור הטעות בכתיבת גזר הדין.

בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. בכל הנוגע לשגגה שנפלה בגזר הדין, הרי שסעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי ערכאת הערעור רשאית לדחות את הערעור אף אם קיבלה טענה שנטענה, אם היא סבורה כי לא נגרם עיוות דין. במקרה שלפנינו כל הנתונים הרלוונטים לעניינו של המבקש היו מונחים לפני בית המשפט המחוזי אשר שקלם והחליט כי העונש שהוטל על המבקש הינו עונש הולם לעבירות שביצע, ואיני רואה מקום להתערב בקביעה זו.

באשר לטענת המבקש בנוגע לחוסר התייחסות בית משפט השלום לתסקיר שירות המבחן, אמנם ראוי היה שבית המשפט יתייחס לתסקיר בין אם הוא מקבל את המלצותיו ובין אם לאו. אולם הלכה היא, כי תסקיר שירות המבחן הינו בגדר המלצה בלבד, ואילו תפקידו של השופט הוא האיזון בין ההמלצה לבין שיקולים אחרים, העומדים בבסיסו של רציונל הענישה הפלילית. (ראו ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל , פ"ד לה (4) 313, 318 (1981)) . משכך, דינה של טענה זו להידחות.

לאור האמור לעיל לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.