פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
2245/08 - ב'
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
יוקר איילון – ת.ז. 056211139
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 13.2.08 בע"פ 71366/06 שניתן על-ידי כבוד
השופטים: ד' ברלינר – סג"נ, ז' המר – סג"נ ות' שפירא
ובקשה לעיכוב ביצוע
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 9870/07). לפי עובדות האישום הראשון, המבקש עבד בחברה השייכת למתלונן (להלן: החברה ) העוסקת בהספקת שירותי כוח לחברות שונות. החברה מספקת עובדים על פי הזמנה, משלמת את משכורתם ומקבלת מהחברה המזמינה את סכום המשכורת בתוספת עמלה. באוקטובר 1999 פנה המבקש למתלונן וסיפר לו כי הפנה 3 עובדים לחברה שלא הייתה קיימת בפועל. המבקש זייף את חוזה ההתקשרות וזייף טפסי 101 של אותם 3 עובדים, וכן מסר שעות ש-3 העובדים כביכול עבדו. על סמך מסמכים אלו משכה החברה 6 שיקים בסכום של 35,050 ש"ח לפקודת העובדים, ומסרה אותם למבקש. המבקש הפקיד את השיקים בחשבונו, זייף את החתימות ושלשל את הכסף לכיסו.
על פי עובדות האישום השני עבד המבקש בחברה נוספת שעיסוקה דומה לאישום הראשון, וגם שם זייף מסמכים ושלשל לכיסו סכום של 15,813 ש"ח.
בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' גרינברג) הרשיע את המבקש על יסוד הודאתו בעבירה של גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של זיוף בכוונה לקבל דבר, לפי סעיף 418 לחוק העונשין; ועבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין.
ההודאה ניתנה במסגרת הסדר טיעון, לפי היה על המבקש לפצות את המתלוננים במלוא סכום הנזק הכספי שגרם להם, וזאת כתנאי לכך שהצדדים יעתרו לעונש מוסכם של 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, מאסר מותנה וקנס. לאחר ההודאה נדחו הטיעונים לעונש למשך 6 חודשים כדי לאפשר למבקש לשם את הפיצוי הנ"ל.
בסופו של דבר, המבקש לא שילם את הפיצוי והתביעה הודיעה כי ההסכמות לעונש אינן תקפות.
ביום 13.7.2006 גזר בית המשפט השלום על המבקש 6 חודשי מאסר בפועל, ו-10 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים לא יעבור את אחת העבירות בהן הורשע; קנס בסך 2,000 ש"ח או 6 חודשי מאסר תמורתו; כן חויב המבקש לפצות את המתלוננים במלוא סכום הנזק בתשלומים שווים ורצופים של 2,000 ₪ מידי חודש החל מיום 1.8.2006.
על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71366/06).
בית המשפט המחוזי (סגני הנשיא ד' ברלינר ו ז' המר , והשופטת ת' שפירא ) דחה את הערעור לאחר שהמבקש קיבל את המלצת בית המשפט וחזר בו מהערעור, ובהסכמת התביעה הועמדה תקופת המאסר אותה ירצה המערער אם לא ישלם את הקנס על חודש אחד במקום ששה חודשים.
מכאן הבקשה שלפני הנחזית כבקשת רשות הערעור. מדובר בבקשה לא מנומקת, אשר מעבר לבקשה עצמה, אין בה כל טעם מדוע תינתן במקרה זה רשות ערעור.
בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
לאחר שעיינתי בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.
הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.
יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. המ דובר בבקשה לא מנומקת, שלא מעלה כל טעם למתן רשות ערעור, מה גם שפסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בהסכמת
המבקש, לאחר שהוא חזר בו מן הערעור לעניין גזר הדין.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.
ניתנה היום, ה' באדר ב התשס"ח (12.3.2008).
ש ו פ ט