פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
2299/11 - א'
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
מועתסם קדומי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 9.2.11 בעפ"ג 18263-10-10 שניתן על ידי
כבוד השופטים: מ' פינקלשטיין, מ' ברנט וב' ארנון
ובקשה לעיכוב ביצוע
בשם המבקש:
עו"ד גיל פרידמן
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 18263-10-10, כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, מ' ברנט, ב' ארנון ) מיום 9.2.2011, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (ת"פ 15310-01-09, כבוד השופטת
ד' עטר ).
המבקש הורשע בבית משפט השלום , לאחר שהודה בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של גניבת רכב, חבלה במזיד לרכב, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ונהיגה פוחזת של רכב.
המבקש גנב רכב ובהמשך סירב לעצור במחסום על אף הוראות שוטרים ששהו במקום, נהג בפרעות ואף פגע בשוטרים וכלי רכב. לאחר שהובאו בחשבון מכלול הנסיבות תוך שניתן משקל לקולה לנסיבותיו האישיות נגזרו עליו 22 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פיצוי לשוטר שנפגע, קנס ופסילת רישיון נהיגה. המבקש ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי, אשר ביום 9.2.2011 דחה את הערעור בקובעו כי בנסיבות המקרה אין מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט השלום אשר לקח בחשבון את מכלול הנסיבות, ואין לומר שנפלה טעות המצדיקה התערבותה של ערכאת ערעור.
מכאן הבקשה שלפני בגדרה טוען המבקש כי עונש המאסר שנגזר עליו חורג ממדיניות הענישה הראויה ועל כן שגה בית המשפט המחוזי שעה שלא נתן משקל ראוי לנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, ובייחוד לעברו הנורמטיבי, להודאתו ולאמור בתסקיר שירות המבחן. עוד הוא טוען שהיה מקום לתת משקל מכריע לשיקול השיקומי במקרה דנן. אשר על כן, עותר המבקש כי עונשו יופחת באופן משמעותי.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. בקשה זו אינה
מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על כל עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה ניכרת מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש, ומכל מקום ברור הוא שבנסיבות העניין אין מקום למתן רשות ערעור לבית משפט זה.
סוף דבר הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עימה.
ניתנה היום, י"ח באדר ב התשע"א (24.3.2011).
ש ו פ ט