רע"פ 2350/05 שחר שיינפלד נ. מדינת ישראל

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ד"ר ע' קפלן-הגלר), בו נתקבל ערעורה של המשיבה על קולת העונש שגזר בית-המשפט לתעבורה על המבקש בגין גרימת תאונה בה נחבל אדם וניזוק רכוש, אי ציות לתמרור "עצור" ונהיגה בקלות ראש.

1.בית-המשפט לתעבורה בפתח-תקווה (כבוד השופטת א' וישקין) הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בעבירות שפורטו לעיל בשל כך שביום 29.5.2003 עת נהג ברכב בכביש עדנים, נכנס לצומת בה מוצב תמרור "עצור", מבלי לשים לב לדרך והתנגש ברכב אחר שהגיע למקום. כתוצאה מן ההתנגשות נחבל המבקש וניזוקו שני כלי הרכב. בגין העבירות שבהן הורשע גזר בית-המשפט לתעבורה על המבקש עונש פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 45 ימים, פסילה על תנאי למשך שלושה חודשים וקנס בסך 800 ₪. בגזר-הדין ציין בית-המשפט כי הביא בחשבון לזכותו של המבקש את הודאתו באשמה ואת העובדה שהוא זה אשר פנה למשטרה והביא לפתיחת ההליך המשפטי נגדו.

2.המשיבה הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל אביב ובו הלינה על קולת העונש שנגזר על המבקש. לטענתה, ראוי היה לגזור על המבקש שלושה חודשי פסילה בפועל, שהינו עונש המינימום הקבוע בסעיף 38 לפקודת התעבורה לגבי העבירות בהן הורשע. לטענת המשיבה סטה בית-המשפט התעבורה לקולא מרמת ענישה זו, מבלי לנמק את הדבר, כמצוות סעיף 38 הנ"ל. המבקש מצידו טען כי בית-המשפט רשאי היה להורות כי הפסילה לתקופת המינימום תהא, כולה או חלקה, על תנאי ועוד טען כי צירוף תקופת הפסילה בפועל ותקופת הפסילה על תנאי שנגזרו עליו, עולה על תקופת המינימום הקבועה בחוק. בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור בקובעו כי אם אמנם אימץ בית-המשפט לתעבורה את גישתו זו של המבקש, היה עליו לציין את הדבר בפסק-הדין ומשלא עשה כן, יש לקבוע כי הטיל על המבקש עונש פסילה בפועל לתקופה הפחותה מתקופת המינימום הקבועה בחוק, בלא שנימק את החלטתו ובלא שפרט את הנסיבות המיוחדות המצדיקות זאת. בית המשפט הוסיף וציין כי לחובתו של המבקש הרשעות קודמות בעבירות תעבורה ומכל הטעמים הללו ראה להחמיר בעונש הפסילה והעמידו על שלושה חודשים בפועל.

3.בבקשה שבפני שב המבקש וטוען כי בית-המשפט לתעבורה לא הטיל עליו עונש הנופל מעונש המינימום ולשיטתו, רשאי בית-המשפט נוכח הוראת סעיף 36(ב) סיפא לפקודת התעבורה, להורות כי הפסילה לתקופת המינימום תהא, כולה או מקצתה, על תנאי, כפי שהורה בית-המשפט לתעבורה בעניינו. על כן, שגה בית-המשפט המחוזי לטענת המבקש בקובעו כי היה על בית-המשפט לתעבורה להצביע על טעמים מיוחדים להחלטתו. עוד טוען המבקש כי בפועל, ואף שהדבר לא נדרש, נימק בית-המשפט לתעבורה את החלטתו בציינו כי המבקש הודה וחסך מזמנו של בית-המשפט ובציינו עוד כי המבקש הוא שהודיע למשטרה על תאונת הדרכים ואלמלא עשה כן, לא היה עניינו מגיע כלל לכדי הליך פלילי. מטעמים אלה, ולאור אי הבהירות הקיימת, לשיטתו, באשר לזיקה שבין סעיף 36(ב) וסעיף 38 לפקודת התעבורה, עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור על גזר דינו של בית-המשפט המחוזי.

4.דין הבקשה להידחות.

סעיף 38 לפקודת התעבורה קובע כך:

הורשע אדם -

(1) על עבירה מן המפורטות בתוספת הראשונה;

(2) על עבירה מן המפורטות בתוספת השניה, שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק רכוש;

(3) על עבירת תעבורה או על עבירה אחרת הנובעת מנהיגת רכב שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש.

דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלושה חדשים. אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר.

וסעיף 36(ב) קובע:

...אם נקבעה בחיקוק לגבי עבירה שעליה הורשע הנאשם פסילה לתקופת מינימום מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה (להלן בסעיף זה - תקופת מינימום), ייפסל בפועל ולא יורה בית המשפט כי הפסילה לתקופת המינימום, כולה או מקצתה, תהיה על תנאי, אולם אם הורשה בית המשפט בחיקוק להורות על פסילה לתקופה קצרה מתקופת המינימום רשאי הוא להורות כי התקופה שקבע או מקצתה תהיה על תנאי.

הנה כי כן, מהוראת סעיף 36(ב) רישא לפקודת התעבורה עולה כי תקופת המינימום הקבועה בסעיף 38 עניינה פסילה בפועל. יחד עם זאת, צירוף הוראת סעיף 36(ב) סיפא עם הוראת סעיף 38 סיפא, מאפשר לבית-המשפט - בנסיבות מיוחדות שאותן עליו לפרט בפסק-הדין - להורות כי התקופה שקבע תהיה על תנאי, כולה או מקצתה. פירוש זה, אותו אימץ בית-המשפט המחוזי, מתיישב היטב עם תכלית החוק לשמור על ביטחונם של המשתמשים בדרך ציבורית ועם הצורך להרחיק ממנה גורמי סיכון לתקופת מינימום הקבועה בחוק (השוו: רע"פ 11438/04 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 519/66 קדרי נ' מדינת ישראל פ"ד כא(1) 157). למעלה מן הדרוש יצוין כי לא התקיימו במקרה הנדון נסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה לקולא מתקופת המינימום האמורה. אדרבא, בית-המשפט המחוזי סבר, כי יש מקום להחמיר בעונשו של המבקש גם בשל עברו התעבורתי המכביד ובצדק סבר כך.

מכל הטעמים שפורטו, הבקשה נדחית. המבקש יתחיל לרצות את יתרת עונש הפסילה ביום 19.6.2005, ובמועד זה יפקיד את רישיון הנהיגה שלו בבית-משפט השלום בפתח תקווה.