רע"פ 11438/04 שירן כהן נ. מדינת ישראל

בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ב-ע"פ 71276/03 מיום 8.12.2004, אשר דחה את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ב-ת"ד 13647/02.

העובדות

ב-25.8.2002 נסעה המבקשת לאיטה בימין הדרך ברחוב בן-גוריון ברמת גן ובצמוד למקום המיועד לחנייה. לפתע החלה בפניית פרסה וחסמה את דרכו של רוכב קטנוע שנסע אחריה. רוכב הקטנוע התנגש במכונית המבקשת ונחבל. הקטנוע ניזוק.

פסק דינו של בית המשפט לתעבורה

בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקשת בעבירות של ביצוע פניית פרסה בחוסר זהירות (לפי תקנה 44 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961) ונהיגה בחוסר זהירות (לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה).

בהכרעת הדין קבע בית המשפט לתעבורה כי רוכב הקטנוע נחבל "חבלה של ממש". קביעה זו התבססה הן על עדותו של רוכב הקטנוע, שהעיד כי נגרם לו שבר באגן ונזק בעמוד השדרה, והן על שתי תעודות רפואיות המעידות על חבלות שנגרמו לו. בגזר הדין התחשב בית המשפט לתעבורה בסעיף 38(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], אשר קובע עונש מינימום של פסילת רשיון לשלושה חודשים לאדם שהורשע בעבירת תנועה בה נחבל אדם חבלה של ממש. עם זאת, בנסיבות העניין לא הסתפק בית המשפט בעונש המינימום וגזר על המבקשת פסילת רשיון בפועל לשישה חודשים, פסילת רשיון על תנאי לשלושה חודשים וקנס בסך 400 ש"ח.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי על חומרת העונש. לטענתה, לא הוכחה חבלה של ממש ועל כן אין להטיל את עונש המינימום הקבוע בחוק. לדבריה, התיעוד הרפואי אותו הציגה המדינה מצביע אך על "חשד לשבר" ולא על "שבר" ואין די בכך כדי להוכיח חבלה של ממש.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבעו כי אין עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט לתעבורה:

"[רוכב הקטנוע] העיד בבית המשפט על השבר שנגרם לו באגן, הציג את התיעוד הרפואי שהיה בידו בסמוך לאחר התאונה, והוא לא נחקר בנדון על ידי הסניגור. יתכן וראוי בנסיבות שכאלה, שהתביעה תצטייד בתיעוד רפואי משלים ומעודכן בטרם ישיבת ההוכחות... אך במקרה זה הוצג תיעוד רפואי ראשוני, שתומך בגרסה זו בעוד שהמעורב לא נחקר כלל בחקירה נגדית בנדון ... לא מצאתי כל עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא".

בקשת רשות הערעור

המבקשת פונה כעת בבקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בא כוח המבקשת חוזר, למעשה, על טענותיו בפני בית המשפט המחוזי. הוא לא חולק על כך שלרוכב הקטנוע נגרם בפועל שבר, אלא שלטענתו המדינה לא הוכיחה עובדה זו כנדרש בבית המשפט לתעבורה: התיעוד הרפואי שהוגש הצביע אך על "חשד לשבר" ולא הוגש כל תיעוד רפואי משלים ומעדכן המצביע על "שבר" בפועל. משכך, הוכח רק חשד לשבר. לטענתו, חשד לשבר אינו עולה כדי חבלה של ממש. על כן, אין להטיל את עונש המינימום הקבוע בחוק ויש להקל בעונשה של המבקשת.

דיון

הלכה ידועה היא כי רשות לערעור שני תינתן כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים עצמם. אין זה המקרה שלפנינו. הטענה לפיה התעודות הרפואיות לא העידו על קיום "חבלה של ממש" נטענה כבר - ונדחתה - הן בבית המשפט לתעבורה והן בבית המשפט המחוזי. בית המשפט לתעבורה עיין בתעודות הרפואיות אשר היו מונחות בפניו והתרשם כי יש בכתוב בהן כדי לבסס קביעה לפיה רוכב הקטנוע נחבל חבלה של ממש. קביעה זו שבהכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה אינה מצדיקה בחינה של ערכאת ערעור נוספת. רוכב הקטנוע העיד כי נגרם לו שבר. נמצא, כי החשד לשבר - המעוגן בתעודה רפואית - התברר לבסוף כשבר. רוכב הקטנוע לא נחקר על עניין זה בחקירה הנגדית. בא כוח המבקשת לא הציג הסבר להיעדרה של חקירה נגדית בעניין זה. על כן, בית המשפט לתעבורה רשאי היה לראות את המבקשת כמי שאינה חולקת על דברי רוכב הקטנוע. ממילא, עדותו של רוכב הקטנוע התקבלה כמהימנה. משכך, בצדק קבע בית המשפט לתעבורה כי רוכב הקטנוע נחבל חבלה של ממש.

ודוק: אף אם נקבל טענת בא כוח המבקשת כי המדינה הוכיחה רק חשד לשבר, הרי שרשאי היה בית המשפט לתעבורה לקבוע כי מדובר ב"חבלה של ממש". ב-ע"פ 53/69 כהנא נ' מ"י , פ"ד כג (1) 375, קבע השופט זוסמן כי מונח זה, בהקשרו בפקודת התעבורה, משמעו חבלה שאיננה של מה בכך:

"אמת, לא כל חבלה שנגרמה עקב עבירת התנועה מחייבת פסילה, שכן סעיף 38 (3) הנ"ל מדבר על חבלה של ממש... חבלה של ממש היא חבלה שאיננה רק סריטה, שפשוף או חבלה אחרת של מה בכך "

(שם, 376).

בענייננו מעידה התעודה הרפואית מיום 25.8.2002 על שפשוף מרפק שמאל, מרפק ימין וירך ימין, והתעודה הרפואית מיום 27.8.2004 מעידה על חשד לשבר באגן ועל קיומם של כאבים בגב. זוהי איננה חבלה של מה בכך; היא עולה כדי חבלה של ממש, ועל כן באה בגדר סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה.

באשר לבקשה להקלה בעונש: ככלל, חומרת העונש אין בה די כדי להרשות ערעור לפני בית משפט זה (רע"פ 4241/96 מאיר נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 6896/04 גת נ' מ"י (טרם פורסם)). בענייננו אין בטענות בא כוח המבקשת כדי להצדיק סטייה מכלל זה. לא מצאתי שיש בעונש שהוטל על המבקשת "סטיה מהותית ובלתי מוצדקת מהמידה הסבירה" (רע"פ 4484/92 רפאל נ' מ"י , פ"ד מו (5) 176, 182 ז ). מדובר בתאונה בה נגרם נזק לגוף ולרכוש. אין לומר כי העונש שהוטל על המבקשת הוא בלתי הולם (ראו והשוו: רע"פ 6842/02 יהודה נ' מ"י (לא פורסם); רע"פ 8243/03 אבגי נ' מ"י (לא פורסם)). עונש זה עולה בקנה אחד עם תכלית סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה, שנועד לשמור על ביטחונם של המשתמשים בדרך ציבורית ולהרחיק לתקופת זמן מינימלית את האדם האחראי לסיכונם (ע"פ 519/66 קדרי נ' מ"י , פ"ד כא (1) 157, 159 ב ).

הבקשה לרשות ערעור נדחית ועמה הבקשה לעיכוב ביצועו של גזר הדין.