רע"פ 236/12 תומר דודיזון נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט בן-יוסף) מיום 8.12.11 בתיק עפ"ת 21242-11-11, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה (השופטת קריספין-אברהם) מיום 25.9.11 בתיק תת"ע 4318-09-10. עניינו של התיק – נהיגה בשכרות וטענות באשר לדרכי הוכחתה.

ב.

אלה העובדות הנצרכות לדיון בבקשה. המבקש הורשע בעבירה של נהיגה בשכרות. במסגרת פסק הדין נדרש בית המשפט לתעבורה לשיעור האלכוהול הנקוב בתעודה הצמודה לבלון הכיול - אף שעורך התעודה בחו"ל לא היה עד במשפט, וזאת מתוך הנחה כי מדובר ברשומה מוסדית. כן עשה בית המשפט שימוש בידיעתו השיפוטית, לפיה שיעור הסטייה המאפשר הרשעה עומד בנסיבות על 5%. קביעות אלה אושרו לגופן בבית המשפט המחוזי, אשר הוסיף והדגיש כי בנסיבות קיימות "עובדות אחרות שבית המשפט קמא יכול היה לנעוץ בהן הרשעה", ובכללן הודאת המערער כי שתה שתייה חריפה מוקדם יותר באותו לילה ותוצאות מבחני המאפיינים בחלקן (אם כי יש לציין, שברובן עמד המבקש כדבעי).

ג.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו, ובמוקדה מוצגות שתי שאלות כעקרוניות: ראשית , אופן הצגתן של תעודות הכיול בבית המשפט. בהקשר זה נטען בעיקר, כי אין מדובר ב"רשומה מוסדית" אלא בתעודה נכרית שיש להוכיחה בהתאם להוראות סעיף 30 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971; שנית , נטען בעניין סמכותו של בית המשפט לעשות שימוש בידיעתו השיפוטית, ובפרט כשמולה עומדים דברים שאמר עד תביעה לגבי שיעור הסטייה המותר (2%). הוזכר, כי בית המשפט המחוזי אכן הצביע על פסק הדין בעניין עוזרי (עפ"ת (ירושלים) 25457-04-10 מדינת ישראל נ' עוזרי (לא פורסם)) כבסיס לאותה ידיעה השיפוטית, ואולם נטען כי אין ניתן ללמוד מהדברים שנאמרו שם בהתבסס על העדויות שנשמעו באותו הליך - כדי לסתור דברים שנאמרו בהליך אחר.

ד.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים חריגים בלבד, ואין המקרה שלפנינו בא בכללם (רע"פ 6481/95 ימין נגד מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 10362/06 חאלד נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון (לא פורסם); רע"פ 85/00 ש. בן שחר שיווק והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן, סוגיות הקשורות לאופן הצגתן של תעודות הכיול עתידות להישמע בפני בית משפט זה בתקופה הקרובה (ראו רע"פ 3981/11 שרביט נ' מדינת ישראל הקבוע לדיון ביום 25.1.11), ואולם בענייננו נזקפות לחובת המבקש גם התרשמות השוטר, תוצאות מסוימות מתוך מבחני המאפיינים, והודאתו כי מספר שעות קודם לכך שתה "2 בירות, ולאחר מכן... 'צ'ייסר' של משקה אותו הגדיר - חריף מאוד" (עמוד 2 לפסק דינו של בית המשפט לתעבורה).

ה.

אף הטענות שעניינן השימוש בידיעה שיפוטית אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, ואין ניתן לומר כי פסק הדין הקודמים התיימרו לומר אמירה משפטית חדשה בשאלה זו:

"אין בפסק הדין של בית המשפט המחוזי משום קביעת הלכה חדשה או יומרה לקבוע הלכה חדשה או סתירה של ההלכה הקיימת. אין בו אלא יישום ההלכה הקיימת לעובדות המקרה. גם אם נניח כי בית המשפט המחוזי טעה ביישום ההלכה לעובדות המקרה אין בכך סיבה מספקת כדי להרשות ערעור נוסף בפני בית משפט זה" (רע"פ 3604/95 מדינת ישראל נ' רייזנר (לא פורסם); רע"פ 3956/94 יצחק נ' גולן (לא פורסם)).

ושוב נזכיר, כי בית המשפט המחוזי הצביע על עיגון בפסיקה של הנתונים שהכיר בית המשפט לתעבורה מידיעתו ומנסיונו, וכי טענות המבקש מתבססות על סתירה בין נתונים אלה לבין דברי עד שהעיד במשפט (אם כי אין טענה לגבי הנתונים הנכונים ) - אף שבית המשפט לתעבורה הציע, כי העד התבלבל בין שתי סיטואציות שונות, לגביהן תקפים אחוזי סטייה שונים. גם השכל הישר מורנו, כי שופט תעבורה, שכל יומו מוקדש לעבירות תעבורה לסוגיהן, קונה לכאורה ידיעה שיפוטית בתחומי עיסוקו, באשר לנורמות כלליות החוזרות ונשנות, ואין מקום לשלול זאת; על כל פנים, אין בפסקי הדין נשוא ההליך דיון עקרוני בשאלת הידיעה השיפוטית, ואינו דרוש לענייננו. בסופו של דבר עלינו למקד מבטנו בעיקרם של דברים – קרי, בשאלה אם הוכחה השכרות. משהצטברות הדברים יוצרת מסד נתונים התומכים בקיומה של שכרות, לא ראיתי עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. יש לזכור, כי הערעור הנוסף מעוגן בעילה של אינטרס ציבורי ואינו נועד לענות על אינטרס הפרט בבירור נוסף של עניינו, שהמחוקק ייחד לו שני ימי דיון, אלא במקרים בולטים שיש בהם חשש לעוול. בקשה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור כאמור.

ו.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.